רומא לא נבנתה ביום אחד

זה לא רק שאני מתגעגעת לעצמי,
העבודה הזו הפכה אותי לגסה, למחוספסת, לחסרת רגישות, איבדתי את עצמי.

יש לנו פועל ערבי,
כולם צורחים עליו כל היום כי הפרימיטיבי מההרים אומר שרק ככה הם מבינים.
הוא הסביר לי שאני לא מבינה, כי אני שמאלנית מסריחה, אבל גם אין אצלם כבוד לנשים אז הוא פשוט אמר לו שאני סוג של אלוהים שם ושאסור לדבר איתי, אז ככה חודשיים לא יצא שהחלפתי איתו מילה.
בכל פעם שאני צריכה משהו אני פשוט אומרת וכולם צורחים "XXX תביא לכאן מיד או שאני מפרק אותך במכות" ואיך שהוא התעלמתי מזה.
אתמול נכנסתי לקחת משהו והוא ישב שם ואכל והוא נראה כל כך מסכן מקופל בפינה עם הסנדויץ', נצבט לי הלב, לא האמנתי ששתקתי ככה חודשיים.
שאלתי אותו אם טעים לו והוא אמר שמאד וישר הודה לי, מתנצל על האוויר שהוא נושם.
שנאתי את עצמי, שנאתי את מה שהעבודה הזו עשתה לי.


אחר כך אחד העובדים שלי ביקש שאני לא אעזוב
"לא כיף לך איתי? כל כך כיף לנו ביחד..."
תמיד כולם צוחקים ששווה לי שהוא מפנק אותי ומכין לי כל מיני דברים ואני תמיד עונה ששווה להתחנף לבוסית.
אבל פתאום הבנתי שאולי הוא לא מתחנף, אולי באמת כיף לו איתי, כי באמת כיף לי איתו.
ואז הוא סיפר לי שהוא ראה אותי לפני חצי שנה עומדת במרפסת בעבודה הקודמת, הוא זכר מה לבשתי ואפילו איזה עגילים ענדתי. רק עכשיו הוא סיפר לי את זה והיתה לי תחושה שיש לזה משמעות באותו הרגע, כאילו הוא אומר שהוא חיכה להכיר אותי וכבר אני עוזבת.
ואני סתם הנחתי שמתחנפים אליי, שכלום לא אמיתי.


לפני המון שנים היה לי איזה ילדון צעצוע, הוא היה כל כך צעיר שהרגשתי כמעט פדופילית, והכל היה לו חדש והוא התלהב מכל שטות והיה לנו כיף אבל זה היה רק סקס בשבילי ולא היתה לי בעיה כשהוא הודיע שהוא צריך לחקור עוד נשים.
כמה שנים אחר כך הוא התקשר שוב, שהוא עשה שטות, שאין אף אחת כמוני, שהוא מצטער, שהוא רוצה לנסות שוב.
זה הצחיק אותי כל כך, הסברתי לו שמעולם לא היה ולא יהיה לנו עתיד, שזה היה רק סקס ושהוא הרבה יותר מדי צעיר.
השבוע הוא התקשר פתאום, אמר שהוא כבר גבר, שהוא היה ילד מפגר ושאני לא יוצאת לו מהראש ואם אני מוכנה לתת לו צ'אנס, רק לצאת לשתות משהו, לראות אם אני יכולה לראות אותו כאדם בוגר.
הסכמתי,
מחר ניפגש,
ואני רק מקווה שאני אצליח לחזור קצת אחורה, למי שהייתי ולראות אותו באמת,
לפחות לא לפגוע,
לא להיות גסה ובוטה וחסרת רגישות.