רומא לא נבנתה ביום אחד

זהו,
אני מובטלת.

כל הערב רק הרמתי כוסות פרידה עם החבר'ה, כולם היו עצובים ואמרו שהגיהנום שהיה כאן לפני שבאתי יחזור שוב, ניסו לשכנע אותי לא לעזוב.
אבל הגיהנום שלי נגמר אז עם כל הכבוד...
הפרימיטיבי כמובן לא טרח להגיד שלום אפילו והשותף שלו איחל לי "שתנוחי הרבה" מה שאומר בשפתו – אמן ולא תמצאי אף עבודה אחרת, אבל ממש לא מזיז לי.
עדיין לא קלטתי וכשא' הציע עוד דרינק אמרתי שכבר שתיתי מספיק ואולי לא כדאי לערבב, והוא צחק ואמר – "למה? כי את צריכה לקום מחר בבוקר?"


לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית,
אשכרה,
כל כך מוזר לקום בלי לחץ להספיק.
ופתאום אני מתמודדת עם שאלות כמו – מה ללבוש בחופש?
אני עדיין לא בפאזת הטרנינג,
ובא לי לא ללבוש משהו פרקטי (שיהיה קל להחליף בשרותים הפיצפונים של העבודה),
ובא לי להרגיש אשה,
ובא לי להרגיש בן אדם.
אני מסתובבת חצי שעה רק עם ג'ינס ומגפיים ובלי שום חלק עליון ומבינה שזה כנראה אומר שיש לי מחסור בסוודרים וחולצות אבל לצערי תקופת אבטלה זו לא תקופה לשופינג.
אני סתם זורקת על עצמי משהו שאני לא ממש אוהבת ואוספת את השיער, נראית כמו מורה, לא בדיוק הלוק שבא לי עליו אבל אין לי כח לחשוב, מחר אני אדאג להראות טוב,
היום אני ב ח ו פ ש !


אמא שלי נתנה לי קצת חומר למחשבה,
אחרי התפרצות בכי היסטרי (שלי), היא מציעה טיפול במשבר,
שיש מישהי מדהימה שפתרה לה בשתי דקות את בעיות "הזוגיות שלי" ושהיא תעזור לי מאד.
פתאום קלטתי שכבר שנתיים אמא שלי לא אומרת יותר "אבא שלך" אלא "הזוגיות שלי".
יש מחיר מאד רציני לקבלת עזרה מההורים שלי אבל מצד שני אני לא מצליחה להתחבר ולהאמין עד הסוף בשיפוצניק.
אולי אני צריכה לשלב, אולי אני צריכה לנסות, אולי לא לפסול כל עזרה שמגיעה מההורים.
צריך לחשוב על זה.

מי שהיתה אמורה להיות השותפה שלי בעסק החדש חזרה מחו"ל בסרט.
הכל מגעיל בארץ וכולם נורא יפים באירופה והיא עוברת לגור שם והיא התייעצה עם אנשי עסקים והרעיון שלי לא נשמע להם רווחי כי אין דבר כזה עדיין אז אנשים לא ילכו על זה.
רציתי לתת לה סטירה באותו הרגע.
חבר שלה הסתכל עליי במבט שאומר – אמרתי לך לא לבנות עליה, היא לא יציבה ולא רצינית.
אני כבר כל כך רגילה שפוסלים רעיונות שלי ואני מתקפלת ואז אחרי שנתיים מישהו ממציא את זה ויש טרנד חדש מטורף ואז בשקט בשקט מישהו יצייץ "תגידי, לא חשבת על זה לפני שנתיים?"
ואני אתחשב כדי שאף אחד לא ירגיש מטומטם וחס וכרפס יעלב ממני ולא אזכיר איך צחקו עליי ועל הרעיונות המפגרים שלי.
אז לא, הפעם אני לא מתקפלת, רק מרגיז אותי שאני צריכה את המשענת הזו של שותפים.
הרי כל כך ברור שגם אם היא היתה נכנסת לעסק הרוב היה נופל עליי כי היא מתמוטטת מכל אחריות ואני עוד הייתי מוכנה לעשות את כל העבודה ולתת לה חמישים אחוז רק כדי לא להרגיש שאני לבד.
ואם אני אעשה את זה לבד,
אני אהיה כל כך גאה בי.

למה לא להיות גאה בי?
למה לא להאמין בי?
למה אני עושה כל כך רע לעצמי?
לפחות יש לי עכשיו חופש לחשוב על הדברים האלה.