רומא לא נבנתה ביום אחד

אני מתחילה להיזכר בי.

השוק ביום ראשון די ריק וחנויות הדגים והאטליזים סגורים אבל אני מוצאת נקניקיות עגל במעדנייה הרוסית.
אני מכינה לי את מאכלי תחילת החורף הקבועים שלי, מרק סיני חמוץ חריף ולביבות בטטה עם שמנת חמוצה, מבשלת וברקע מקרינים בטלוויזיה את "אשה יפה" שלא ראיתי כבר שנים ואני נהנית כמו בפעם הראשונה.

אחר כך אני לוקחת את הג'ינג'ית לטיול נוסף והיא מתרגשת שלראשונה בחייה היא רצה בסמטאות ללא רצועה, לוקח זמן לשתינו להתרגל לרעיון הזה של אין-מכוניות.
אני מחליטה שהגיע הזמן לאוכל ניחומים ראשון בבית הזה ואנחנו קונות פופקורן ושוקולד.
כל פעם שאני מכינה את המנה הזו אני נזכרת באבא שלי שאמר לי שבא לו להקיא ממני כשהוא רואה אותי אוכלת את זה.
במשך שנים זה היה מאכל הפרידה מבני זוג, אין לי מושג ממה אני נפרדת היום אבל אני ממיסה את השוקולד ומצפה את הפופקורן ובזמן שהוא מתקשה בפריזר אני מחפשת משהו מעניין בטלוויזיה.


יש את IRON CHEF AMERICA ואני מתרגשת כי אני מתה על התוכנית הזו ולא יצא לי לראות כבר המון זמן. שוב עולים וצפים הזיכרונות מניו יורק ומארוחת ערב מאד מסוימת שבה הכרתי את האיש שהמציא את התוכנית הזו.
באותה ארוחה הכרתי עוד אדם, חולה שוקולד כמוני והתבכיינתי לו שלא מצאתי במנהטן שום שוקו חם ראוי לשמו.
הוא סיפר לי שיש מסעדה עם שוקו מדהים ושאם נגיע אחרי שהמטבח נסגר כבר יכול להיות שייתנו לנו להיכנס רק בשביל שוקו חם. נכנסנו למכונית ובחוץ שלג וקפוא וכולם קיללו אותי ואת הגחמות שלי אבל מרגע שנכנסנו למסעדה ההיא ושתינו את השוקו המדהים ההוא כבר אף אחד לא קיטר.
בטלוויזיה מציגים את המתמודד של הערב מול שף הברזל ומראים תמונות מהמסעדה שלו, זאת המסעדה ההיא עם השוקו ואני מרגישה שיש קצת יותר מדי סימנים שקשורים לניו יורק בימים האחרונים, אני רק לא מבינה מה הם מסמנים לי.

יש לי בחילה מרוב אוכל אבל הבחילה הקיומית הולכת ומצטמצמת ככל שיש לי יותר זמן עם עצמי ופחות זמן בעבודה ההיא.
עוד שלושה ימים וזה נגמר.