רומא לא נבנתה ביום אחד

שוב קמתי עצבנית ובבכי.
אחרי שהתעצבנתי על כל דבר ואדם אפשרי שלחתי SMS לפרימטיבי, שאני חולה.
תמיד כשאני משקרת אני מתחלה באמת כי לא נעים לי וחשבתי על כך שהגב שלי תפוס וכואב לי הראש ואני בתכלס חולה בראש אז אין שום סיבה שאני אייצר עוד מחלות.
נזכרתי בשיחה אתמול עם א', מתי לגיטימי לקחת כדור קסם שעושה הכל בסדר, אם לפני שהקיום הוא מלחמה בלתי נסבלת ונלחמת ולא הצלחת או מראש.
הוא מאוכזב עד עמקי נשמתו ממישהי שפתרה את הבעיות עם כדור ושאלתי אותו אם הוא יהיה מאוכזב ממני.
אף פעם לא עלה על דעתי לקחת כדורים, זה באמת סוג של כישלון בעיני אבל הוא אמר שאני נלחמת לבד כבר כל כך הרבה שנים שזכותי המלאה להקל על עצמי, שהיא לא ניסתה אפילו.

מאז אני חושבת על זה, שהגיע הזמן שאני אומר לעצמי את האמת, שגם אני חולה.
אולי אני צריכה תרופות ואולי יום אחד זה יפתר אבל די הרבה זמן אני מאד מאד לא יציבה וזה גומר אותי.
ישבתי על כל הבלוג הקודם, זה שמחקתי, כדי לנסות להבין מתי זה קרה.
ברור שהכל השתנה אחרי האונס אבל היתה התייצבות מסויימת אחרי שנה בערך.
הנפילה הגדולה שאחר כך, זו שהדבר היחיד שכביכול עוצר אותה הוא עבודה מטורפת, היתה ההתנתקות מעולם הבדס"מ.
כל הכתיבה שלי משתנה מאותו הרגע,
אני כבר לא שנונה ומצחיקה ואופטימית.
אני כל הזמן שואלת את עצמי למה אני חוזרת לאתר הזה, למה אני לא כותבת באתרים אחרים.
אולי זאת התשובה, אבסורד ככל שזה יהיה, נותן לי סוג של יציבות.

אבל לא חסר לי בדס"מ, ולא חסרים לי האנשים והלכלוכים והאקשן.
אולי חסרה לי תחושת השייכות, הסקסיות, הנשיות, הנחשקות.
אולי זאת היחודיות,
התחושה שיש לי עולם משלי שאחרים לא חלק ממנו.

אני חייבת להתייצב,
למצוא לי עוגן פנימי שלא קשור בעבודה,
גם תלות בבן זוג, אם יקרה הנס, ממש לא בריאה.
חשבתי שזה מה שאני עושה עם השיפוצניק,
אבל זה מטלטל אותי כל כך,
אולי זה חלק מהתהליך,
שיביא בסופו של דבר לתוצאות.

הולכת לשוק להרגע, לקנות אוכל ולראשונה מזה חודשיים לבשל לעצמי, לפנק אותי ואת הבית שלי ואת הג'ינג'ית המוזנחת שלי.