רומא לא נבנתה ביום אחד

לפני שנה וחצי הכרתי אותה ודבר ראשון שהיא אמרה לי היה שהיא מחפשת בן זוג ושהיא רוצה משפחה.
היום היא הודיעה לי על החתונה שבאביב.
כשהיא שאלה אותי באותו יום מה אני רוצה לא ממש ידעתי מה לענות לה.
כן, היום אני יכולה לומר בוודאות, אני רוצה מה שהיא רוצה.

אז ייקח לי שנה וחצי?
"אל תעני לי על זה" (שלומי שבן).


כולם מתקשרים לבדוק איך אני שורדת את החופש.
מאד מוזר אחרי כל כך הרבה זמן שמגיעים לעבודה בצהריים ופתאום מסתכלים בשעון וכבר חצות, להיות בחופש ולגלות שרק שבע וחצי.
הלכתי להסתובב בעיר ולראות מה האנשים השפויים עושים בשעות אחר הצהריים.
לא הסתכלתי בשעון אפילו פעם אחת, לא איחרתי ולא מיהרתי לשומקום.
החלטתי לפנק את עצמי במגזין אופנה שווה, איזה VOGUE או משהו מהמשפחה.
הבטחתי שאני לא מסתכלת לשנייה על מגזינים מקצועיים.
לא עזר, חזרתי עם שלושה, שניים מתוכם עבודה.
לפחות אני יודעת שאני שונאת רק את המקום ההוא ולא את העבודה עצמה.


בישלתי לי נקניקיות עגל ופירה עם שמנת ושמן כמהין.
זה אמור להיות מעדן, אבל כלום כבר לא טעים לי.
ניסיתי לומר לי שמגיע לי, שאני צריכה לפנק אותי,
אבל זה לא עזר.
כלום לא שווה כשלבד,
ולא, לא יעזור אם חברים יאכלו איתי.

המצאתי לי מערכת יחסים דמיונית,
עם מישהו שראיתי כמה פעמים והחלפתי איתו בערך שתי מילים.
הוא לא יפה או צעיר או רזה,
הוא פשוט נראה לי איש מאד חם וסקסי ויש לנו קצת מן המשותף.
אני מגלה שהקריטריונים שלי הולכים ומשתנים וזה כבר טוב.
אני מדמיינת כל מיני סנאריואים שפעם הייתי חותכת ונעלמת והפעם אני מגיבה אחרת.
בדמיון יש הרבה פחות דרמות מהעבר והמון דברים שפעם היו משמעותיים ממש שוליים.
אני גמישה יותר ורכה יותר אבל לא מוותרת על עצמי.
אולי אני מוכנה לדבר האמיתי.
מצד שני המציאות עולה על כל דמיון,
לא אכפת לי, רק שתהיה כבר מציאות.