רומא לא נבנתה ביום אחד

נרדמתי עם ספר.
לא קראתי פרוזה כבר שנה וחצי.
כשישבנו בג'קוזי הן דיברו על כל הספרים שהן קראו וכרגיל היא עשתה לי פרצופים של את-מטומטמת-שטחית-לא-ברמה-שלנו ואני כרגיל הפנמתי ושאלתי על הספרים שאלות מנחות וכולן הרגישו נורא חכמות והיו מרוצות ונחמדות אליי.
אתמול כשניגשתי להוציא את הספר מהמדפים נזכרתי שאולי אני לא כל כך מטומטמת, אני פשוט לא קוראת פרוזה, קוראת ספרות עיון ואת אף אחד לא מעניין לדבר על זה. גם ככה אני סוטה הרי אז שאני אעיז לספר שאני אוהבת לקרוא את פוקו? מקסימום אני יכולה לספר על כל הספרות שקשורה בהורות אחרת, לזה הן יתחברו.

אני מלקה את עצמי ברמות שהופכות כל דום לפראייר רכרוכי.
כל דבר שאני קוראת גורם לי להרגיש יותר ויותר מטומטמת.
יש לי המון תחומי עניין אבל אני לא ממש טובה מאד במשהו,
ככה אני מרגישה בכל אופן.
ברור שתמיד מישהו יהיה יותר טוב ממני, הרי הכי חשוב פשוט להנות ממה שאתה עושה מבלי להוכיח שום דבר לאף אחד.
כל פעם שהן חודרות שוב לחיים שלי אני מתערערת ברמות קשות, הן חייבות לצאת מהם.

כל מלחמת ירושלים-תל אביב שלי היא בסופו של דבר המלחמה בין להיות ראש לאריות וזנב לשועלים.
ואני יודעת דיפ דאון שהאנשים שבחרתי הם האריות אבל הן תמיד גורמות לי להרגיש שבחרתי בשועלים, שהן הכי טובות.
זה כמו להיות מאוהבת באיזה חנון רגיש וטוב לב ולכמוהה ליפיוף מגניב ושטחי, למה? כי בסרטים הוא הדבר האמיתי.
רק שלדעתי ככל שתחפרו בו לא תמצאו כלום.
התקשורת אשמה? יומתו הצפונבונים?


אני מנסה להזכר בתאילנד, בהבנות שהיו שם.
KEEP IT SIMPLE!

מה זה משנה מה הן עושות וחושבות?
משנה מה שאני חושבת ואם אני חושבת כמותן הגיע הזמן לתקן את זה.
למה חבורת פוסטמות צפונבוניות שלא יודעות להיות חברות, שעסוקות כל היום בבגדים, רכילויות, דיאטות, בדאווינים של גיל 16, ששורדות על פרוזאק, שחושבות שמגיע לי כי אני סוטה ומותר לגמד את הכאב שלי ("כי כל בחורה עוברת את זה") – צריכות להיות מדד למשהו או למישהו?

למה האנשים האמיתיים והטובים והחכמים והיצירתיים והצנועים והאוהבים שצמודים אליי הם לא המדד?
כי קל יותר להאמין בדברים הרעים?
אבל למה?