רומא לא נבנתה ביום אחד

תוך כדי שאני יורדת מהאוטו אני אומרת לו שיום אחד הוא יסביר לי איך זה מרגיש שכותבים עליך.
אני יודעת שהוא לא יסביר לי.
לא יודעת איך זה מרגיש, במעט הפעמים שאנשים כתבו עליי זה לא היה בדיוק מסיבות "חבריות" וזה לא היה מאד נחמד.
הוא יודע שאני הולכת לכתוב עכשיו את אחר הצהריים הזה, כי זה החופש שלי, תיעוד המחשבות והשריטות.

לפני זה, כשישבנו במסעדה, אמרתי לו שאין מצב שמישהו מהכלוב היה רואה אותי עכשיו וחושד שאני עוגי הבכיינית ההיא. הכל אצלי פערים, יש שחור ויש לבן והאפור שאמור להיות הדבק שבאמצע, לא קיים.
הוא ציין כרגיל עד כמה שאני אדם קיצוני ומצד אחד זה כל הקסם ומצד שני זה מה שמקשה עליי.
אנחנו מעלים שאלות, על איך אדם בונה ביטחון עצמי ואני נזכרת בילדה ההיא מהחטיבה שחזרה אדם חדש אחרי החופש הגדול וטיפול פסיכולוגי ואיך קינאתי בה שנים ורציתי שמישהו כבר יתקן אותי.

הוא אומר שלפעמים בא לו לדפוק לי את הראש בקיר ואני מזכירה לו שניסינו וזה לא עבד, שארבע שנים נתתי לכל מי שרק רצה לפרק לי את הצורה וזה לא ניער שום דבר ולא סידר שום דבר בראש, רק היו אחלה אורגזמות, (שזה די ביג דיל אבל לא ברגע זה), אה וגם, איך אפשר לשכוח, (הלוואי והיה אפשר לשכוח), גם הטינופת ההוא באמצע עם האונס שאני משערת שהוא הסיבה שאני כל כך שרוטה כיום, הרבה מעל למהירות המותרת, כנראה.

אנחנו כרגיל שומעים מוזיקה והרי ירושלים והאור של לקראת שקיעה חורפית מדהים ויש את מרלנה של סוזן ווגה שהולך ומשתבח כמו יין ואז מגיע השיר הזה, של הwater boys – והוא אומר שהשיר הזה הוא בדיוק אני.
הוא צודק, אבל לא במובן שהוא מתכוון אליו.
אם לוקחים את השיר הזה והמשמעות שלו בחיים שלי כפרגמנט מידגמי, מגלים שכל מה שקורה לי משחזר את אותו הרגע בדיוק במשך שנים כבר.

היינו בנות חמש עשרה, אולי פחות אפילו,
היא היתה עושה כל מה שמגניב ואופנתי וטרנדי ללא שום הבנה או אהבה אמיתית לדברים.
היו לה את הבגדים הנכונים ואת התקליטים הנכונים שהיא לא שמעה אף פעם, אבל כשהחבר'ה המגניבים היו באים לבקר היא שיחקה אותה מבינה.
ואז הם הגיעו לארץ להופעה, ההורים שלי אמרו שאני יכולה ללכת רק אם תלך איתי חברה. עשיתי לה את המוות כי היא לא הכירה את הסקוטים המוזרים האלה וזה לא היה נחשב לממש מגניב עדיין אבל בסוף היא הסכימה ללכת.
זה היה בליקוויד הראשון ואיך שהיא ראתה את י.קוטנר היא הבינה שהיא במקום הנכון ומפלס המגניבות ראוי בהחלט. אני התרגשתי, עד היום אני שומרת את התמונות, זאת היתה ההופעה הכי מדהימה שהייתי בה אי פעם, והייתי בהמון הופעות מאז.
ואז, בסיום השיר הזה, המתופף התלהב וזרק את המקלות.
כמובן שהם נחתו על הראש שלי ולשניה קטנה איבדתי את ההכרה, הבחור שעמד לידי תפס אותי כי הסתבר שחברתי היקרה היתה עסוקה בלאסוף את המקלות מהרצפה.
היא לא הסכימה לתת לי אותם, אמרה שהיא תפסה וזכותה.
הטיעון שלי שהיא בכלל לא אוהבת את הלהקה ועשתה טובה שהיא באה איתי לא עזר, כי י. היה שם אז זה נחשב ויש לה במה להשוויץ.

אם היום היו לי עדיין את המקלות האלה הם היו ממוסגרים, כמזכרת לאחד הרגעים המרגשים בחיי וכתזכורת לכך שאני מאפשרת את הדברים הללו שיקרו.
בן אדם אחר היה מעיף לה סטירה ואומר לה "גברת, תעשי קטעים מסריחים למישהו אחר, לא לחברות שלך, עופי לי מהחיים".
אבל המקלות נשארו אצלה והיא איבדה אותם, הזכרתי לה לא מזמן והיא אמרה שחבל שהיא איבדה אותם כי בכיף היא היתה נותנת לי אותם, שלא היתה להם שום משמעות בעיניה ואני עדיין תקועה עליהם, מגיל 15.
יאפ,
אינדיד.

אז אולי כאן המקום לתלות את המקלות הוירטואליים ולהזכיר לעצמי להפסיק לאפשר את הסיטואציות האלה ואולי זה לא יקרה ואני אמשיך את המעגל האינסופי הזה.


I pictured a rainbow
you held in your hands
I had flashes
but you saw then plan
I wondered out in the world for years
while you just stayed in your room
I saw the crescent
you saw the whole of the moon!
The whole of the moon!
You were there at the turnstiles
with the wind at your heels
You stretched for the stars
and you know how it feels
To reach too high
too far
Too soon
you saw the whole of the moon!
I was grounded
while you filled the skies
I was dumbfounded by truths
you cut through lies
I saw the rain-dirty valley
you saw Brigadoon
I saw the crescent
you saw the whole of the moon!
I spoke about wings
you just flew
I wondered, I guessed, and I tried
you just knew
I sighed
but you swooned
I saw the crescent
you saw the whole of the moon!
The whole of the moon!
With a torch in your pocket
and the wind at your heels
You climbed on the ladder
and you know how it feels
To reach too high
too far
Too soon
you saw the whole of the moon!
The whole of the moon!
Unicorns and cannonballs,
palaces and piers,
Trumpets, towers, and tenements,
wide oceans full of tears,
Flag, rags, ferry boats,
scimitars and scarves,
Every precious dream and vision
underneath the stars
You climbed on the ladder
with the wind in your sails
You came like a comet
blazing your trail
Too high
too far
Too soon
you saw the whole of the moon!