רומא לא נבנתה ביום אחד

קיאנו ריבס הוא כוסית על כסידהארתה,
אבל לא ממש משכנע.

נמאס לי שכל מיני אנשים אומרים לי שאני צריכה לטוס להודו.
אני לא רוצה להיות מוארת,
אני יוצרת.
אני אוהבת את אי הנוחות שאני פועלת בתוכה.
אני לא מחפשת שלווה, אני מחפשת נחמה.

זו לא חוכמה להכנס לנירוונה בכל מיני פינות שכוחות ורוחניות,
זה לא חוכמה להכנס לטראנס.
זו כן חוכמה להיות כאן, בעכשיו, ביהדות שלי, בישראליות שלי,
במדינה שרצחו בה ראש ממשלה וכולם עוסקים בזיונים של הרוצח.
זו כן חוכמה להשאר בעיר חרדית ולהלחם על החילוניות שלי ולבחור אם לצעוד ולהדקר על מזבח הדמוקרטיה או להשאר בבית ולכעוס על עצמי, על כולם.

אני לא רוצה להיות רגועה,
אני רוצה את הזכות להיות אמא פולניה והיסטרית שתגרום לילדים שלה להוציא הון עתק על פסיכולוגים.
אני רוצה להתעורר עם איש שיסתכל עליי בבוקר ויחשוב שהוא שונא אותי לפעמים אבל יחבק אותי בלילה כי הוא לא יכול בלעדיי, כי רק אני מפעילה לו את הכפתורים ולמרות שלפעמים הוא עייף מהלונה פארק, הוא לא מצליח לוותר על הצמר המתוק.

אני לא רוצה להיות מוארת,
אני יוצרת.
כל דבר שאני עושה מעורר תגובה ונשאר בתוך מי שחווה אותו.
אם הוא אדיש, הוא יזכור תמיד שהוא פיספס רגע משמעותי.
אם הוא מבולבל, הוא יקבל חומר למחשבה.
אם הוא כועס ושונא אותי, הוא ידע שיש לו יבלת שלא תעבור לעולם.
אם הוא בוכה, כי סוף סוף הוא לא מרגיש לבד, שמישהו מבין אותו,
עשיתי את העבודה שלי נאמנה.

אני חושבת על מנדלות,
על היופי של הארעיות,
על יונג והחלומות,
על עצמי כקליידוסקופ.
מזמן ויתרתי על היציבות, על האשליה שמשהו קבוע ובטוח.
אני לא מחפשת שלווה,
רק נחמה.