רומא לא נבנתה ביום אחד

אולי אני מזיינת את השכל כמו שאתה אומר אבל ככה זה להיות אני.
ביום שיהיה לי את האומץ להאמין שאני יכולה להשאר במקום עבודה שיעשה לי טוב ויביא לי הרבה כסף,
ביום שאני אאמין שיש שם מישהו שירצה לאהוב אותי כל החיים,
ביום שאני אוהב את עצמי מספיק,
אולי אז אני אוכל להפסיק.

אבל אתה יודע שאני זו שאומרת את מה שקשה לך להגיד.
אבל באמת, אתה לא מפסיד כלום.
כשמדליקים את האור, הכל תפאורה ומסכות, איפור זול וטונות של חוסר בטחון שכלום לא יכול להסתיר,
אצל כולם כאן.

כשהלכת לראות למה הילד בוכה בטח הדלקת את האור והסתכלת עליו באהבה,
הכי טהור, שיש.
הכי אמיתי.
אתה לא מפסיד כלום, ובירה בסופר עולה כמה שקלים ואפשר לעשות מסיבות פיג'מות בבית עד שהילדים גדלים קצת (ואז בייביסיטר ולבוא לבקר בספונטניות).

דיברתי עם האישה שאיתך רק פעם אחת אבל היא היפנטה אותי יותר ממה שהרבה אנשים הצליחו לעשות,
עשית את הדבר הנכון.

בדקת, בדקתם, את הצד האפל כביכול, נכון שאפשר לבדוק עד אין סוף אבל בסופו של דבר אין שם כלום, רק צד אפל.
מספיק לדעת שהוא שם ולא להתכחש לו, לא חייבים להפוך אותו מכל צד ולגלות בסוף שאין שום צורך בו.
ולפעמים המחיר יקר מדי.

הדשא של השכן תמיד ירוק יותר ורוב האנשים נמשכים למה שאין ומה שאסור אבל זה כל מה שזה.
שאלתי פעם את חבר שלך למה, למה הוא עושה את זה, למה אתה עשית את זה כל כך הרבה פעמים והוא ענה שמסיבה פשוטה ביותר, כי זה שונה.
לא משנה אם זה פחות טוב, פחות יפה, פחות מרתק, זה פשוט שונה וככה עובד המוח של גברים.
אבל אתה תמיד ידעת שאתה יותר טוב ממנו.

מצטערת שנרדמתי.
נשיקות לאשה ולקטנים.