רומא לא נבנתה ביום אחד

סיימתי לנקות את הבית, נעלתי את הבלרינות האדומות שגורמות לי להרגיש כמו דורותי ויצאתי לטייל.
כיף לנקות את הבית הזה, אני מאוהבת בניקוז כאן, אפשר לשפוך מים ולקרצף ולא סתם לזרוק סמרטוט ולהעביר את הליכלוך מכוון אחד לשני.
אמרתי לג'ינג'ית שהיא תראה שכשנחזור יהיה יבש וריח של ניקיון.
ממש הזיז לה, רק רצתה לרוץ לפארק.

ברחובות כאן יש גרפיטי של THERE IS ANOTHER WORLD ולידם סטיקרים של "מאלוקים תתביישי, צנוע תלבשי".
אני לא יודעת אם יש עולם אחר אבל אני די בטוחה שמי שחושב שצריך להתבייש מאלוהים באמת חי בעולם אחר.
אני מקווה שקיים אי שם מעבר לקשת בענן איזה עולם אחר בשבילי.

מצאתי חתיכת שמש באזור של הכלבים והתיישבתי לקרוא.
היה שם ג'ינג'י הורס שהתחיל איתה ולשם שינוי היא שיחקה גם וכל שאר החבר'ה הצטרפו אליהם.
בגלל שלידנו נוצר מין מוקד כזה כל בעלי הכלבים הסתכלו עלינו ואני הסתכלתי עליהם.
זוגות זוגות כמו בתיבת נוח הם ישבו, אלה שבהריון מלטפות את הכרס, אלה שטריים מלטפים את המצח של אהובתם ומזיזים שיערה, אחד אפילו ניסה לעשות דאווינים על חברה שלו שהוא יודע עברית וצעק על הכלב שהתפלש בבוץ "איקס!" במקום איכס.
היא התרשמה, כיאה לאשה מאוהבת שלא יודעת עברית כל כך טוב.

זה מפריע לי, בכלל אין לי סבלנות לאנשים לאחרונה אבל בייחוד לזוגות.
נעשה קריר וחזרנו הביתה, יותר קל כאן.
וחם ונקי.
עדיין אני לא מוצאת את הכוחות והאומץ להרים טלפון לשכן שבטח כבר שכח מקיומי כי הבטחתי לחזור אליו לפני חודשיים ועדיין לא עשיתי את זה.
יכול להיות שהכל יכול להיות מאד קל ופשוט, ואני פשוט מפחדת להתמודד עם זה.
נראה לי שאני אקח את עצתה של אימי, לפחות פעם אחת בחיים אני אקשיב לה,
לפעמים גם אמהות צודקות.