רומא לא נבנתה ביום אחד

אני לא מסוגלת לכבות את הטלוויזיה,
הדבר היחיד שאני מסוגלת לעשות זה לכתוב ולנסות לא להקשיב, כי אפילו את הווליום אני לא מצליחה להנמיך.
מלאה ברגשות אשם שנטשתי אותן,
אולי נטשתי את המשימה,
לספר.
אולי ברחתי מעצמי, ממה שקרה.
אני לא צריכה לשמוע, מכירה את הסיפורים שלהן בעל פה, גם את הפרטים שלא מספרים בסרט.
אבל אני לא מסוגלת להעביר ערוץ או לכבות.
אולי אני לא באמת יודעת לחיות עם זה,
אולי לא התמודדתי עד הסוף,
אני עדיין סופרת רנו קאנגו בכל פעם שאני ליד כביש.
קשה לי לכתוב, כולי רועדת אבל זו הבריחה היחידה.

אני יודעת שאני אמורה ללכת ולחפש עכשיו את מה שכתבתי,
את מי שהייתי אז,
לספר לעצמי מה קרה שוב,
ולא לברוח.
לא לפחד מסיוטים בלילה, ממילא אני לא צריכה ממש לתפקד מחר.

והיה לי יום יחסית נעים.
עשיתי שוק, אמרתי לא' שהיה לי אחר צהריים קוסמופוליטי,
גבינות צרפתיות,
טחינה,
מרקים תאילנדים,
ליקר יפני,
נקניקים רוסים.
הוא לקח אותי לבית קפה ושוב החזרתי את הקינוח,
כלום לא טעים לי,
אפילו רזיתי קצת.
הוא אומר שככה זה בדיכאון.

לא רוצה להיות בדיכאון,
רוצה כבר להיות מתוקנת,
והן מזכירות לי שוב ושוב שאני שבורה,
מקולקלת.

והבן זונה הזה,
בטח חי חיים נפלאים,
לא חושב לרגע על כל החיים שהוא הרס,
היו כל כך הרבה לפני,
מי יודע כמה היו ויהיו אחרי.

חלאה.