רומא לא נבנתה ביום אחד

שלחתי להן SMSים שהן היו נפלאות ומדהימות וכל מיני בדיחות שרק שורדות מבינות, רק אחת מהן חזרה אליי.
אני לא כועסת שהן כועסות, במלחמה הזאת כל אחת עם עצמה בסופו של דבר למרות שאת הכאב רק הן מכירות ויכולות לחלוק איתי, אולי יום אחד אני אחזור, לא כרגע.

תמיד היו תקופות שמישהי היתה נעלמת פתאום וכולן סלחו, יש ימים שאי אפשר לצאת מהבית.
אני כרגע מכריחה את עצמי לצאת, תרגול חברים וסידורים.
הלכתי לחומוס הקבוע שלי עם ש',
הוא אמר שאני מנסה כל כך הרבה שבטוח משהו יצליח.
פעם ראשונה שראיתי אותו מרחם עליי וכאב לי, נורא להיות זאתי שחברים שלה מרחמים עליה.
לא מזיז לי זרים, אבל חברים זה כואב.

קיבלתי עוד הצעה, מקום ממש נחשב אבל סירבתי,
הפעם אני הולכת על בול מה שמתאים לי.
אם לא אנשים ובוסים מקסימים, לפחות שעות נורמאליות ומשכורת כמובן.

דיברתי עם הפסיכולוגית לעתיד,
נורא קשה לתמצת בשני משפטים מה הבעיה שלך מבלי לרדת לפרטים.
היא נשמעה נחמדה ועניינית, אנחנו נפגש בשבוע הבא ולראשונה מזה הרבה זמן אני מתרגשת ממשהו.
אולי אפשר לשבור דפוסים ולראות דברים בצורה אחרת ולהאמין בכך,
הלוואי.