רומא לא נבנתה ביום אחד

השיפוצניק הודיע שאי אפשר להתקרב אלי הביתה כי כל הכבישים חסומים.
דחיתי לשבוע הבא בשמחה וירדתי עם הג'ינג'ית מהר לגן סאקר לפני שיתחיל הבלגן,
היו שם מאות שוטרים.
שוטר אחד סיכם במשפט בודד את המהות האמיתית של בדס"מ:
"איזה חבל שאני לא כלב, אולי ככה היה איזה סיכוי שנשים היו משתינות לכוון שלי"


הפרימיטיבי מההרים שיש בהם קליטה מתעלם מהטלפונים שלי כבר יומיים,
בדרך לאסוף את המשכורת שלי כבר רתחתי ודמיינתי כל סצנה אפשרית של פיצוץ וצרחות,
הוא ידוע בתור אחד שלא אוהב לשלם למי שעוזב.
שתי דקות לפני שנכנסתי נשמתי עמוק,
ברור לי שהוא אוהב את זה ומת שאני אתעצבן,
ככה הוא מרגיש גבר,
זאת השליטה של הפישר הקטן.

נכנסתי בחיוך ושאלתי אם זה הקטע החדש, לא לענות לי לטלפונים.
הוא חייך ושתק, ואני שאלתי בעליצות, (מזוייפת), אם הצ'ק שלי מוכן.
הוא קם ונתן לי מעטפה, היו חסרים חמש מאות שקלים ושאלתי מה הקטע.
הוא אמר שהוא הוריד לי על ימי חופש ושאל אם יש עם זה בעיה.
עניתי שזה אמנם לא חוקי אבל הוא לא שווה את העצבים שלי אז שיהנה לו מהכסף שלי.
בלב איחלתי לו שיקנה עם זה תרופות,
בקול רם איחלתי לו את הדבר שידעתי שהכי יעצבן אותו –
"יום גאווה שמח!"
ויצאתי.


יש מצב שקהל קוראי ירויח בקרוב איזה סיפור בדס"מי,
אמנם מאד לא חינוכי,
כי זה סיפור על בדס"מ שנעשה משנאה,
אבל סיפור נקמה על איך שאני מתעללת באפס הקטן יכול לעשות לי ממש שמח בלב.
נראה.


אני לא מבינה את הקטע של הבגדים עכשיו,
אין לי מה ללבוש ואני לא מוצאת כלום בחנויות.
אני בחורה ארוכה וכל הסוודרים מגיעים לי באופן טבעי לפופיק אז עכשיו בכלל...
נמאס לי שכל התחת שלי בחוץ,
נמאס לי שכל הבטן שלי בחוץ.
אני בת 35 אמנם אבל זה לא אומר שאני צריכה להתלבש כמו דודה ובטח שלא כמו בת 16.
השבוע אני אהיה בתל אביב,
מישהי מכירה חנויות עם סוודרים וחולצות ארוכות במיוחד?
(כי בירושלים אין, זה בדוק).

הולכת לניסיון נוסף עם טארט השוקולד והפטל,
דיווחים בהמשך.