רומא לא נבנתה ביום אחד

היה לי צורך באינטימיות היום.
החלטתי לזייף לי קצת,
אבל אני, כשאני מזייפת,
תמיד מתפוצץ לי בפרצוף.


הלכתי עם החבר הכי טוב שלי לקניון ולסופר,
הוא שאל למה אני כל כך שקטה היום,
(זה התפקיד שלו בדרך כלל),
אמרתי שזה סוג של תוגה.
אני הולכת במעברים והוא מתגלגל לפני, זורק דברים לעגלה,
אנשים מסתכלים על המופע הקטן שלנו.
אני נזכרת איך אני והאקס בעל היינו עושים קניות,
אחד מאיתנו מוביל את העגלה והשני מאחור, מכניס את הידיים לכיסים האחוריים,
כאילו אף אחד לא רואה שאנחנו בעצם מלטפים ישבנים.


אני צריכה שהוא יבוא היום ונזייף קצת אינטימיות.
הלכתי לקחת סרטים בספריה,
בא לי על סרט אוכל,
חשבתי להציע לו שלא נזדיין, שרק נראה סרט.
נזכרתי שסרטי האוכל שלו הם סרטי בורקס,
ראיתי זוג מתחרמן וחוסם מעברים,
התעצבנתי ויצאתי,
לא לקחתי כלום.


רציתי לעשות עוגה,
שהבית יתמלא בריחות של דברים טובים,
זיוף של משפחתיות.
הכנתי בצק שוקולד לקלתית,
כשהתחלתי ללוש נפצעתי.
מסתבר שהפודפרוססור החדש, היה בו איזה פלסטיק כחול שהתרסק למאות חתיכות בתוך הבצק.
נזכרתי שאמא שלי תמיד כועסת עלי,
שאסור להכין עוגה כשאת עצובה,
אפשר לזייף מצב רוח בכל אוכל,
אבל לא בעוגה.


וכנראה שגם אי אפשר לזייף אינטימיות.
אולי עדיף שהוא לא יבוא.