רומא לא נבנתה ביום אחד

כשאתה מדחיקן מקצועי שמוחק עשרות שנים מהחיים שלו, קל מאד לחשוב שאולי פעם היית שונה.
אני לא רוצה להיות כזאת,
אני רוצה לזכור ולתקן.

פעם כתבתי באיזה אתר שהיה להיט היסטרי,
היה לי מועדון מעריצים ואחותי עשתה ככה חברים באוניברסיטה,
"איזה כיף חברים שלי כי אחותי סלבריטי".
לשתינו השטויות האלה עברו מהר, (לשמחתנו).

קפצתי לבקר שם ולעבור על מה שכתבתי,
להציץ במי שהייתי.
יאפ, פיגור ברמות קשות,
לא פלא שהיה לי כזה מועדון מעריצים.

אני מופתעת שעם כל הבכיינות שלי כרגע,
אני עדיין יותר גאה במי שאני היום לעומת מי שהייתי פעם.

אני רוצה למקד את עצמי לפני הפגישה בשבוע הבא,
לדעת בדיוק מה הבעיה ולא לברוח ולבזבז זמן על דברים שלא כל כך רלוונטיים.

ישבנו השבוע אצל א', החבורה הקבועה.
היה שם מישהו שלמד איתי לפני המון שנים,
לשנינו היה די קשה שם ומרחנו קצת את התואר אז תמיד היתה סוג של הבנה כזאת.
בינתיים הוא הפך לעצמאי והוא עושה חיל,
לא ממש מאושר מזה,
אין לו אהבה ומשהו חסר לו.
הוא אמר שאם הוא היה מאושר במילואים כנראה שמשהו מאד לא בסדר בחיים שלו,
שהוא צריך לשנות אותם.
והוא בהליכים לקראת.

כולם כנראה באותו זבל.
אבל מה,
פתאום הבנתי מה הבעיה.
דיברנו על כך שהוא מעביר פרוייקטים שלו לאנשים אחרים כדי שהוא יוכל למצוא זמן פנוי ובסופו של דבר לעוף לחו"ל לכמה שנים.
ואני חשבתי באותו הרגע,
וואו,
יש לו פרוייקטים,
הוא בן אדם מבוגר ורק אני מבלבלת את המוח לעצמי ולכולם.

אני לא יודעת עד כמה יש לנו שליטה על אהבה,
אבל לראות את עצמנו כאנשים מבוגרים ואחראים,
להזיז דברים,
לגרום להם לקרות,
לפחות במישור המקצועי,
נראה לי - יכול להשפיע על כל התחומים.

זאת הבעיה.
אני מתכוונת לשנות את זה הפעם.
לא מבולבלת,
אני רוצה להרגיש אחראית לי ולעצמי,
על הקריירה שלי,
כולן למעשה, לא רוצה לבחור רק אחת.
ולהאמין שאני יכולה,
כי אם כולם יכולים אין שום סיבה שגם אני לא אגיע לשם.