רומא לא נבנתה ביום אחד

אני לא רוצה לפגוע אבל הוא לא מרפה.
אני לא מבינה איך בן אדם יכול להתלות כל כך הרבה שנים בפנטזיה שלא שייכת לכלום.

בא לי לצרוח עליו שיפסיק,
שאני אשה מקולקלת,
הוא צריך מישהי אחרת.
רק כמו שאני מכירה אותו הוא עוד ירצה להציל אותי.

חשבתי שכשהוא יראה אותי יעבור לו,
בכל זאת עברו חמש שנים,
הזדקנתי,
השמנתי,
נשרטתי כל כך.

אני לא יודעת אם העובדה שאני מתחמקת פוגעת בו יותר
או אם אני פשוט אגיד לו
"ילד, לך מפה, לא רוצה לראות אותך יותר"
זה מה שהכי יפגע,
ואם זה יעשה את העבודה.
למה הוא לא מרפה כבר?

והוא גאון,
באמת מבריק אבל כשזה מגיע לנשים,
הוא לא מבין.
הוא פרופסור מפוזר שיושב כל היום במעבדה וחושב שאם המספרים מסתדרים,
הכל בסוף יסתדר.

לא מגיע לו שאני אפגע בו,
אבל אני רק רוצה שיניח לי בשקט כבר.