רומא לא נבנתה ביום אחד

אחחח שופינג,
אין כמו שופינג לנפש הדואבת.
מצד שני זו יכולה להיות חוייה קשה,
אני לא מבינה, מתי אין בלגן בזארה?
ואני חושבת שהם צריכים לעשות כמו שיש ימים ללא טלפון נייד או ימים ללא עישון –
ימים ללא דוסיות מעצבנות בזארה.

אני לא כל כך מצליחה להרגע מהעצבים של המצעד,
בדרך כלל אני חיה כאן בשלום אבל הפעם משהו נשבר אצלי ולא נרגע.
כל הרחובות מלאים בגרפיטי מזעזעים, "אני בהמה גאה" ו"הומו אחד מטנף את כל העולם".

יש איזה קומיקאי מילאנזי שכתב פעם מערכון על החיים במילאנו,
קראו לזה "החלום ההפוך" וכל מי שביקר בעיר הזו פעם אחת יכול להתחבר לפחות לקטע הזה.
בחלום שלו הכל הפוך ובכיכר הדומו מעופפים להם אלפי יפנים עם שקיות של שאנל ומחרבנים על היונים, הסצנה הזו כל כך אמיתית וחקוקה לי בראש.
גם לי יש חלום,
שכל הדוסים בשבת ילכו לאיזור המגודר בגן סאקר, זה שמיועד לכלבים,
והפעם אנחנו, כל בעלי הכלבים נעמוד בחוץ ונסתכל עליהם כמו קופים ונצעק
"איכס איזה פאות דוחות",
"איזה ילד מכוער"
"תתביישו לכם אוכלים כשר!"

ההתנשאות הזו משגעת אותי,
החשיבות העצמית שלהם,
כאילו הם יותר טובים מכולם,
כאילו הם יותר יהודים מכולם.
לא באמת,
מישהו כאן יכול להבין מה זה לקנות בגדים כשכולם מדברים יידיש סביבו?
אפשר להרגיש סקסית ביידיש?
ברור שקניתי סוודר עם מחשוף ענק וטונות של נצנצים,
אפשר להאשים אותי?

אני חושבת שגם עברתי את משבר גיל הארבעים באמצע השופינג,
אחרי שרצתי בהתרגשות לno name הבנתי שזאת אני שמתעקשת לקנות בגדים של ילדות בנות 16.
מי שלא ראה אותי בחולצה אדומה לא ראה אושר מימיו...
מצאתי את עצמי מקפצצת בהתלהבות בתאי המדידה עם תיכוניסטיות –
"שיואו איזה מאמם לך! הלוואי ואמא שלי היתה מתלבשת ככה!"

מצד שני על הזין שלי,
חסר לי סרטים בראש?
נכון שאני מאד רוצה להתבגר אבל אם כבר להשאיר משהו אינפנטילי,
לפחות שזה יהיה בבגדים.

אני בלחץ היסטרי ממחר,
סוף סוף לעשות צעד לקראת החיים כאדם בוגר,
למצוא את הדרך להאמין שאני יכולה,
להקים עסק,
למצוא אהבה,
להאמין שיש לי כוחות,
לקחת אחריות על עצמי ועל החיים שלי.
וכל זה בחולצה אדומה.