רומא לא נבנתה ביום אחד

לא דיברתי עם א' שלושה ימים, מאז השיחה ההיא. היום פג תוקף ה"להאמין עד כמה חברים שלי אוהבים אותי".
בגלל שעכשיו אני צריכה לרשום כל דבר אני מגלה שיש לי "זמנים" ואני ישר נופלת, שוכחת את כל השיחות, כל ההיסטוריה, רחמים עצמיים ממלאים אותי ואני שוקעת.

הוא בדיוק מתקשר ומציע ללכת לקפה, מתעקש לא לשבת בבית, שיש יום יפה ויעשה לי טוב להיות בחוץ.
קובעים תוך שעה.
אני מגלה שמרגע שקבענו אני בלחץ של זמנים, לא עולה על דעתי אפילו להגיד לו שאולי יותר מאוחר ובטח שלא עולה על דעתי לאחר לו, זה יהיה בלתי נסלח בכלל.
את כל זה אני מגלה אחרי שאני מוציאה את הג'ינג'ית, מתקלחת במהירות שיא ונחנקת על ארוחת בוקר שנאכלת מהר מדי. לא עולה על דעתי בזמן שנשאר, לעשות דברים שאני צריכה לעשות כי אני לא רוצה להתקע באמצע ולאחר לו.
הוא מתקשר שהיו לו בעיות עם הרכב ושהוא במוסך וייקח עוד קצת זמן.
פתאום זה מכה בי, שהחיים דינמיים ולי אין כלים להתמודד עם זה, שאני זקוקה למסגרות כל הזמן, אני עדיין לא מסוגלת לעשות כלום ושוב הוא מתקשר, שהוא יהיה בבית קפה עוד עשר דקות.

אני מחליטה לתת לעצמי תרגיל, מפגר ככל שיהיה, כנראה שזה מה שאני צריכה ואני מחליטה לשים מכונת כביסה דווקא עכשיו ולקחת את הזמן.
אני לא מסתכלת על השעון, מסיימת ויוצאת.
הוא יושב בנחת עם עיתון בבית הקפה וסתם שמח לראות אותי, אין עצבים על איחורים, אין מטענים מהשיחה הקודמת, הכל כרגיל.
רק כנראה שלא הלך לי כל הלחץ וכן קצת הזדרזתי כי שכחתי את הסיגריות בבית, הוא אומר שזה רווח נקי.


אני מספרת לו על כל סופהשבוע, על הרשימות, על גלגלי ההצלה, איפה אני אסרטיבית ואיפה אני אגרסיבית, איפה אני פחדנית.
הוא אומר שאני אסרטיבית רק לגבי דברים חושניים, כי זה הטבע שלי וכלום לא יכול לשנות את זה, אפילו לא חינוך רע.
אני לא מבינה על מה הוא מדבר והוא מסביר, שלא מדובר על סקסיות בהכרח, אלא על כל דבר שקשור לחושים, שאני כמו חיישן אחד גדול שכל היום קולט רגשות וריחות וטעמים ומגעים וזה מה שטבעי לי, כמו חיות בר, אי אפשר לבלבל אותי כשזה נוגע לטבע שלי.
אין לי מושג מה הטבע שלי, אבל אני באמת מרגישה כמו חיישן רוב הזמן.
אנחנו מדברים על קונפליקט ירושלים-תל אביב שרודף אותי כל חיי והוא אומר שהם העבר שלי ושהוא ודניאל והנשמית מייצגים את העתיד שלי, וברגע שאני אלמד להרפות מהעבר שלי יהיה לי יותר קל.
רק מתי אני אלמד להרפות?

אנחנו קמים והולכים לטייל בעיר ואני נרגעת יותר ויותר, מהשקט שהעיר הזו נותנת לי, החברות איתו, השמש.
הוא קונה לי שוקולד ואנחנו מדברים על בגדים, אני אומרת לו שאף פעם לא נוח לי בבגדים ואני סתם לובשת מה שיש, כלום לא מרגיש לי אני, והוא עונה שאני הכי אני בבגדי ערב, שאני הופכת לאדם אחר, מרגישים שאני נינוחה בעורי.
אבל ללבוש שמלות ערב ביום יום, בייחוד במקצוע שלי, פשוט לא מתאים.
הוא נכנס לעניין ומראה לי שמלות שהן בין שמלות ערב לשמלות יום ושעם המגפיים החדשים שלי זה לוק די קז'ואל דווקא.
איך יש לו כוח וסבלנות לשטויות שלי?

אנחנו נפרדים ואני אסירת תודה על הבוקר הזה ולא מבינה למה זה צריך להיות ככה, למה כל כך קל לי לחפש איתו במשך ימים שלמים את מעיל חלומותיו ואין שום מעמסה בזה מבחינתי ולמה אני מרגישה מעמסה על אחרים, למה אני לא יכולה לחשוב על עצמי את מה שאני חושבת על החברים שלי?
שהם נפלאים ומבריקים ומוכשרים וטובים וכיפים?
מתי אני אלמד להרגיש כזאת?