רומא לא נבנתה ביום אחד

יש לי תחושות מוקדמות, יש כאלה שקוראים לזה מכשפה,
בעיני זה סוג של חיבור.
לפעמים אני רואה אסונות וזה נוראי כשהם קורים,
בדרך כלל אני פשוט יודעת שהטלפון עומד לצלצל ומי נמצא שם.
פעמיים בחיים היתה לי תחושה של אבדון והזמנתי מהיקום אהבה,
עכשיו ברגע זה כי אני עומדת למות, ותוך כמה שעות היא הופיעה.
מדי פעם אני חושבת על מישהו שלא דיברתי איתו המון זמן ושאני צריכה לדבר איתו ולא נעים לי להתקשר ואחרי כמה שעות הבן אדם מתקשר.
היום חשבתי על אדם מסויים כל הבוקר, שאני חייבת להתייעץ איתו לגבי עבודה והערב הוא התקשר ותוך חצי שעה ארגן ראיון.

במהלך הראיון הטלפון לא פסק מלצלצל וכל הזמן התנצלתי, אמרתי שאני לא יודעת מה קרה, שאף פעם לא מצלצלים אליי בכאלה כמויות ובסוף הוא ביקש ממני לענות כי זה ממש מדאיג כבר אותו אפילו.
בסוף ניתקתי את הטלפון כי לא היה שם אף אחד שיכול להדאיג אותי, אבל כשהסתכלתי על הרשימה של השיחות שלא נענו, כולן היו מאנשים שניתקתי איתם את הקשר.
כאילו "ההזמנה" שלי למרחקים הביאה כל מיני גורמים שלא רציתי.

ובסוף הSMS הדרמטי,
"אני יודעת שאת לא מתגעגעת אליי אבל את כל כך חסרה והחיים לא נראים אמיתיים בלעדייך".
כל כך קל להפיל אותי במניפולציות האלה,
בדרך כלל.
אבל הפעם זה לא עובד, לא מוכנה יותר להיות בחיים של אנשים שצריכים אותי בזבל כדי שירגישו טוב עם עצמם.
אם אני אחזור, זה יהיה ממקום חזק, בגובה העיניים, בלי לאפשר שידרכו עליי.
ולא נראה לי שכולם ישתגעו על זה.