רומא לא נבנתה ביום אחד

אני חושבת שכבר לא כיף איתי.
כבר הרבה זמן לא כיף איתי אבל עד עכשיו היה כאילו מאמץ משותף.
ועכשיו,
לא בא לי לחלוק כלום עם אף אחד וגם אין לי סבלנות לכלום ולאף אחד.
אנשים מנסים לדבר איתי ואני שותקת, לא עושה מאמצים להסתיר את זה אפילו והם נבוכים מהשתיקות שלי.
אבל אני מותשת, מלהתעסק במה אחרים רוצים וממה הם מתאכזבים ואם הם ילכו או ישארו.

למרבה הפלא די כיף לי עם עצמי,
כבר כמה ימים.
נראה לי שאפילו א' שם לב שאני רוצה שהוא כבר ילך מכאן ולא לחץ עליי לבוא לחומוס/קפה/עיתונים או כל הדברים האלה שעושים בשישי אחה"צ. רק רציתי להיות כבר לבד ולסדר את הארון החדש ואת חדר השינה.

מצאתי בין כל הבלגן את הקולרים הישנים שלי, מתנה שקניתי לאחד האקס-מאסטרים ומעולם לא נתתי, חבלים, אטבים, כל הצעצועים שרחוקים שנות אור מהמציאות שלי,
מצד אחד.
אבל מצד שני, ההנאה שלי עם עצמי כרגע היא הדבר הכי קרוב למה שחוויתי עד היום בספייס, ניתוק מוחלט וכל העולם על הזין שלי, כלום לא קיים חוץ מהשקט שלי,
וזה נחמד.