רומא לא נבנתה ביום אחד

שוב הגעתי למצב הזה שאני מרגישה שעוד שניה יהיה כאן רצח, על סף התפוצצות שתשמיד את העולם.
ואז שאלתי את עצמי למה אני עושה לי את זה, למה אני צריכה לסבול?
שמי שמגיע לו יסבול.
אז התקשרתי אליה, אחרי שאני מסננת אותה כבר שבוע.
היא ניסתה להפשיר את הקרח ואמרה שאנחנו צריכות לדבר.

"דברי"
היא אמרה שהיא פשוט רצתה להסביר לי למה היא עשתה את מה שהיא עשתה ועוד היתה לה את החוצפה לנסות לשכנע אותי שזה בעצם היה מעשה אצילי מבחינתה ושהיא הצילה אותי ממצב לא נעים.

"אין לי מושג מי את חושבת שאת ולמה יש לך את הזכות להחליט מה טוב בשבילי או לא אבל הראית לי שזה לא מקרי שאת מתבכיינת כל הזמן שאין לך חברים, את לא יודעת להיות חברה, את דורכת על כל מי שסביבך בשם הסו-קולד חוסר בטחון שלך".

היא אמרה שאולי היא טעתה והיא היתה צריכה להסביר לי למה מלכתחילה.
"ואולי היית צריכה להיות חברה ולהיות שם בשבילי כמו שאני הייתי שם בשבילך אבל כרגיל הכל סובב סביבך מבחינתך והיה לך את החוצפה לחשוב שכל החיים שלי סביב השטויות שלך ושאת תקלי עליי אם אני לא אשמע אותן במקום להבין שחברים פשוט מקשיבים אחד לשני ונמצאים שם אחד בשביל השני וכשהיה מתאים לך את פרשת בלי לשאול אותי אפילו אם זה מתאים לי".

היא שאלה אם אולי יש טעם שהיא תסביר יותר לעומק כדי שאני אבין
"את מה שהייתי צריכה להבין כבר הבנתי, את לא בן אדם שמגיע לו שאני אהיה חברה שלו, שלום".


וואלה הוקל לי, מי ידע שכל כך משחרר להגיד מה שמרגישים.