רומא לא נבנתה ביום אחד

היא אכזבה אותי היום, נחשפה באנושיותה.
לא הבנתי עד עכשיו למה אני אמורה לעבור את כל ההצפות האלה, למה לחפור שוב בעבר, למה להתעסק באנשים אחרים ומה הם עשו, באתי לתקן אותי, את ההווה שלי, בלי קשר לאחרים.
ואז היא אמרה שהיא פשוט המציאה משהו במיוחד בשבילי כי אני אדם כל כך רגשי.
היא לא המציאה כלום, היא הלכה על שיטות של אחרים, שכבר הייתי בהן.

ברגע שהיא הבינה שבאתי אליה בדיוק בשביל מה שהיא תמיד עושה ולא בשביל שהיא תמציא בשבילי, באותו רגע היא הפכה לילדה קטנה וקפצה משמחה – שמצויין שזה מה שאני מרגישה כי בזה היא ממש טובה ובמה שהיא ניסתה עד עכשיו, לא ממש.
ואני סתם עברתי את כל הבלגנים האלה בגלל שהיא לא מבינה בכלל מה היא עושה, זה מרגיז ומאכזב כל כך, לא יודעת אם אני אוכל להאמין בה שוב.

היא כל הזמן מופתעת מכמה עבודה אני עושה עם עצמי וכמה אני מצליחה לשנות מהר, כי את סוג העבודה הזאת אני מכירה כבר, חיפשתי משהו שאני לא מכירה.
מה שכן, במסגרת העבודה עם עצמי פתאום עליתי על משהו חדש.
כל הצורך שלי לגמד את עצמי מול נשים חסרות בטחון, (יותר נכון מול אחת ספציפית וכל השאר הן סתם שחזור), גם כנראה גרם לצורך שלי להשמין.
פתאום המשפט הזה שתמיד היה תקוע בעורף עבר קדימה והוא תלוי לי מול האף - לפחות אם אני אהיה שמנה הן ירגישו טוב עם עצמן, כי פחד מוות מה יעשו לי אם אני אהיה גם יפה וגם רזה.

מהרגע שהבנתי את זה, כמה אני מזיקה לעצמי, פתאום רק רציתי לזרוק את כל השוקולדים והגבינות השמנות, פתאום שאלתי את עצמי, למה לא להיות כוסית? לסבול בשביל שאחרות ירגישו טוב?
לא ייאמן כמה שאני חכמה וכמה שאני מפגרת בו זמנית.
נכנסתי לכל האתרים האפשריים שמתעסקים בתזונה, עשיתי רשימת קניות, זרקתי את כל הזבל מהמקרר ואפילו גיליתי שיש מאכלים שמשפיעים על המצב רוח בצורה חיובית ולטווח רחוק, לא כמו שוקולד וקפה.
ואני מתכוונת לעשות ה-כ-ל כדי לשפר את המצב רוח.
רק שאני לא אחטוף איזו הרעלת קינואה.