רומא לא נבנתה ביום אחד

אני יודעת שיש דברים שבכלל לא מטריד אותי אם הם נחשבים לחריגים, שהם שלי ואף אחד לא יכול לערער את הנוחות שלי במקומות האלה, אבל הם כל כך מועטים.
אני מנסה לחשוב מה יש עכשיו,
מה היו המקומות האלה פעם, ואיך אני יכולה לחזור אליהם, או לקחת מהם את הנקודות הטובות ההן וליישם אותן במקומות חדשים.

אני חושבת על סקס, כשאני באמת נמשכת למישהו בטירוף אני לא מוטרדת מאחרים, לא עושה השוואות, רוצה לטרוף וטורפת, אולי כי זה המקום הכי טהור שלי.
אבל המקום הזה מכוסה בכל כך הרבה קליפות, עד שאני שולפת את "הטהור" הזה לוקח כל כך הרבה זמן.
אלא אם זה מישהו שאני לא מכירה ולא רוצה להכיר ואז לא צריך את כל הקליפות האלה.
אז להתנהג כל הזמן כאילו אני לא מכירה אף אחד? לוותר על תרבותיות? שיקולים אסטרטגיים?על מה?
מתיש להיות אני.

ראיתי עכשיו את אחד הגברים הכי יפים שנתקלתי בהם אי פעם, הוא חייך אליי ואפילו ניצל משפט שמישהו זרק ואיכשהו שייך אותו אליי כדי ליצור שיחה,
מה אם הוא היה פוגש את הטורפת?
אבל זה לא קרה, הפעם אפילו ראיתי את הקליפות ויזואלית, כמו במטריקס, הוקפתי במיליון אני שחסמו אותו, חסמו אותי ועד שהצלחתי לדמיין איזו מצ'טה וירטואלית שתחתוך אותן, הוא ויתר והלך.

אני חיה בבגדים שלא הולמים אותי, במשפטים שלא קשורים אליי, בעבודות שלא תואמות אותי, במשפחה שלא רואה אותי, בעיר שלא חופפת לי,
וזה קשה, ואני עדיין לא מצליחה למצוא את הדרך החוצה.