יוצאת מהבית לסידורים בקושי רב, אני מתעוררת בשבע ומצליחה להוציא את עצמי באחת עשרה.
אחרי נאום שלם מול המראה ש-לא משנה שאת שמנה מגעילה ודוחה, אף אחד לא יסתכל ממילא אז אין צורך להתחבא, ויש דברים שחייבים להיעשות, אני סוף סוף יוצאת.
יש לי מין התנהלות של עכבר שמתנצל על קיומו ורק שלא ידרכו עליו אבל כשדורכים עליי אני חיית טרף בשניות וככה החיים מתנהלים, בין תנודות עכבריות לטורפות.
התחלתי לחפש חומר באינטרנט על הבנות שלי, שאני כל כך מתגעגעת אליהן, ומסתבר שהנושא שהן דיברו עליו השנה היה תוקף-תוקפנות, על החיים בהתגוננות ואגרסיביות אין סופית.
אני כל כך מתגעגעת אליהן, בא לי להופיע בלי הודעה מוקדמת ולהגיד שחזרתי. אבל אני גם זוכרת שנטשתי כי גם הן שפטו אותי, כי אני סוטה ובעיקר כי פתאום הייתי חלשה.
במהלך ההתנהלות של יום הסידורים אני נכנסת למשרד של פקידה כדי לשלם לה על קורס שאני הולכת להתחיל בקרוב. המון אנשים מסתובבים שם ופתאום מגיע איש מבוגר ואומר לי שלום, כשאני יוצאת הוא מלווה אותי למעלית, אומר שהוא המנכ"ל של המקום ושואל מה אני עושה שם ואם יראו אותי כאן הרבה.
אחר כך אני מוצאת את עצמי מול חנות שהייתי קונה בה כל מה שרק אפשר אם הייתי יכולה להרשות לעצמי ואני נכנסת וקונה לי מתנה, לכבוד העסק החדש, אולי הוא יהיה ואולי לא, אבל לפחות צעד קטן.
אני הולכת לעוד ראיון עבודה אחר כך והבוס מאד נחמד עד שמגיעים למקום העבודה האחרון שלי. הוא נעשה קצת תוקפני וכביכול מחמיא אבל זה נשמע כמו עלבון – "זה אחד המקומות הכי מצליחים בעיר כרגע" ואז הוא מתחיל לזרוק שמות של כל מיני יועצים מתל אביב, שמות של אנשים שרק קראתי עליהם ומוסיף שהוא עושה דברים מאד מיוחדים, שרוב הסיכויים שאני לא מכירה.
הוא מבטיח להיות בקשר ואני חוזרת הביתה, לא מסוגלת להמשיך יותר.
תחושת הלוזריות לא עוזבת אותי ואני נזכרת בשיחה עם דניאל, שהוא הסביר שאי אפשר לדעת הכל על הכל ולהיות הכי טוב במשהו אבל שזו לא סיבה לא להעריך את עצמך ולשפוט את עצמך כל הזמן.
אני לא יודעת איך מפסיקים, איך לשכנע את עצמי שאני סבבה ונפלאה ולמכור את זה הלאה, כי בהשוואה למה/למי? ואיך מפסיקים את ההשוואות? ואיך מעריכים את מה שיש ולא את מה שאין?
אבא שלי מתקשר ואני משחקת אותה COOL אבל רק לשמוע את הקול שלו מעלה לי דמעות ואני יושבת ובוכה במשך שעה, מרגישה כל כך כלומניקית ומצטערת שאני מאכזבת אותם, אפילו שהם לא אומרים את זה.
ואז אני מחליטה לעשות לעצמי תרגום בגוף הסרט.
תסתכלי על ההתנהלויות מבחוץ, כאילו זו מישהי שאת לא מכירה.
המישהי הזו בחורה יפה, זה בכלל לא משנה אם היא לא מרגישה ככה, זה אובייקטיבי והמנכ"ל של מקום שיכול מאד לתרום לעתיד שלה הזיל עליה קצת ריר והיא יכולה לנצל את זה בעתיד, זה דבר טוב וזה לא קורה לכל אחת.
המישהי הזאת פירגנה לעצמה מתנה מאד יקרה שתתרום לעתיד שלה, סימן שהיא לא הולכת אחורה אלא כן בסופו של דבר משקיעה בעתיד שלה.
המישהי הזאת הפכה מקום של ילדים בליינים למוסד רציני ומכובד בחודשיים בלבד! ואין לה הרבה ניסיון וידע, היא סתם הולכת על תחושות הבטן שלה ועובדה שהיא מצליחה, שאין אדם בעיר הזאת שלא מכיר את המקום הזה, אז כנראה שהיא בכל זאת מוכשרת.
ושום חרא-בוס-שלא-מעריך לא יכול לקחת את זה ממנה.
למישהי הזאת יש פוטנציאל של ללכת קדימה ולהצליח באמת.
אז מתי אני אצליח לראות שהמישהי הזאת היא אני?
לפני 17 שנים. 6 בדצמבר 2006 בשעה 13:50
