רומא לא נבנתה ביום אחד

היום דווקא היתה פגישה יותר מוצלחת, חזרתי יותר אופטימית.
דיברנו גם על הנושא של תרופות והסברתי לה שמבחינתי זאת האופציה האחרונה והיא הסכימה שאם חיכיתי עד עכשיו אפשר לחשוב על זה גם בשלב יותר מאוחר.

ההורים שלי מודאגים, ממציאים תרוצים להתקשר כל שעה, אבל היום היה לי מצב רוח טוב והסברתי לאמא שלי בסבלנות וברוגע, בלי עצבים ובלי בכי.
שאלתי אותה אם הייתי עוברת תאונת דרכים ונפצעת קשה, אם היא היתה מחליטה כמה זמן מספיק לשיקום, התשובה היתה ברורה לשתינו.
הסברתי לה שאני עברתי סוג של תאונה ועל פי חוק אפילו מגיעים לי אחוזי נכות והשלמת הכנסה אבל אני לא הולכת לשם, שאני נלחמת להשתקם, שאני אדם אחראי ואני לא אעשה שטויות, אבל זה לוקח זמן וזה קשה, וגם אם יש ימים טובים, עוד יהיו ימים רעים וחוזר חלילה.
היא אמרה שפשוט כואב לה, שבחורה כל כך מוכשרת ויפה ומוצלחת כל כך סובלת, אמרתי לה שנראה לי שאני סובלת קצת יותר ממנה אבל אני נלחמת ואני אעשה את זה בזמן שלי ובקצב שלי.
היא אמרה שהיא רוצה שאני אדע שאם מה שמונע ממני לקחת תרופות זאת הידיעה שהם אנשים שמתנגדים לזה אז שאני אשכח מזה, שהם היום מבינים שלפעמים אי אפשר אחרת.
הצחיק אותי שהם כל כך בטוחים שהכל סובב סביבם, שאני אעשה לעצמי רע רק בגללם אבל באותו הרגע הבנתי שבמשך המון זמן זה לא היה ברור גם לי וזה מתחיל להתבהר רק לאחרונה,
וזה טוב.

ואז יצא ממני המשפט הזה, שהייתי כל כך בטוחה בו, ופתאום ראיתי קצת מעצמי, ממי שהייתי פעם.
אני יוצרת, כל מי שאני מבוסס על הרגשות שלי ומה שאני יוצרת מהן ואם אני אקח תרופות אני אולי אהיה פחות מדוכאת אבל אני גם אהיה פחות שמחה ואני ארגיש פחות, ואם יש מישהו בעולם הזה שאסור לו להרגיש פחות, זאת אני.
והיא ענתה שזה באמת נכון, והוסיפה שהיא אוהבת אותי ושהיא תמיד שם בשבילי.

יום לא רע בכלל לדעתי.