רומא לא נבנתה ביום אחד

השמיעה שלי הולכת ומתחדדת,
אולי זאת אני,
אולי אלה כל הדגנים והקטניות.
הרעש לפעמים בלתי נסבל, כמו קשישה שרוצה לכבות את מכשיר השמיעה,
אבל אין לי אפשרות לכבות שום דבר.

ולפעמים זה טוב,
אני יכולה להאזין לשיחות שלא שמעתי לפני כן,
לראות אנשים בחולשתם, ביופיים.
נהנית לשמוע שיחות על פריז ושנות העשרים,
הנרי מילר, לוליטה למפיצקה,
לקפוץ לבוקובסקי,
לשמוח שיש אנשים שיודעים שהוא היה הרבה יותר מפאב תל אביבי מגניב.
לשמוע שיש עוד אנשים שחושבים שפעם סקס היה פילוסופיה בפני עצמה,
והיום זה רק כוס בתוך כוסית ששותה כוסית ומזדיינת בשרותים של פאב תל אביבי,
מגניב.

לראות אשה יפה בבליינד דייט,
לא שולטת בעצמה,
לא משחקת את המשחק,
אני מגניבה-כוסית-מושלמת,
עם דמעות בעיניים מלקקת קינוח ניחומים -
ומספרת שהבוסית אומרת לה שהיא היתה אמורה להתמודד כבר עם הגירושים,
זה לא ביג דיל.
והדייט רוצה לברוח,
ואני רוצה לחבק אותה,
זה כן ביג דיל,
היא כל כך יפה,
למה גברים רואים רק את הכוס של הכוסית שמזדיינת בשירותים?

צריך רק אחד,
אני מזכירה לעצמי,
בעצם שניים,
אני רוצה גם מישהו בשבילה.
שיראה שילדות בנות עשרים מדגמנות סקס,
מודדות מי נותן יותר,
עושות רשימות של את-זה-אני-בחיים-לא-עושה,
ומכריזות שהן זיון טוב.

יכולתי להיות בוקובסקי של שנות האלפיים,
עוד לא מאוחר,
אבל כמו שאמר הספורטאי,
בדור שלנו יש מודעות לגוף,
נראה אותך בוקובסקי בלי סמים ואלכוהול.
נראה אותי.