רומא לא נבנתה ביום אחד

היה כזה שבוע נפלא, כל כך הרבה זמן לא היה כזה, חלומי, מהסרטים...
החל מההופעה, אשכרה נס חנוכה לראות את הקסם הזה בפעולה ולדעת שחברים שלי גרמו לזה לקרות ולהיות מוקפת בהם, להיות לבושה כמו שאני אוהבת לשם שינוי, לטעום עוד אכזבה ולהתחזק מכך שאני יכולה הרבה יותר טוב גם מהמוצלחים ביותר,
והחנוכיות בלילות ירושלים.
הפגישה המוצלחת והמחזקת עם המטפלת, שהזכירה לי מי אני ומי הייתי ועד כמה חלק מהאמונות האלה והיופי הזה עוד שם.
לצבוע את השיער ולראות בראי לראשונה מזה הרבה שנים את מי שהייתי, להרגיש סוף סוף שאני מטפלת בי וכבר לא מזניחה.
לבלות בוקר שלם עם החבר הכי טוב שלי, השיחות האינסופיות, הארוחות, הקניות.
להרים טלפון למישהו שאני מהססת כבר שלושה חודשים ולגלות שהשד בכלל לא נורא ושהוא נחמד ולבבי ואולי נכיר יותר טוב בהמשך, להיות גאה בי שלא משנה כמה זמן לקח לי, בסוף אזרתי אומץ.
לבלות ערב שלם עם החבר השני הכי טוב שלי, לשמח אותו כשהוא עצוב, להכיר המון אנשים שעד היום התביישתי להכיר ולנהל סוף סוף שיחות קצת יותר אינטלקטואליות, לשמוע מהם שהם מתרגשים להכיר אותי והיו רוצים להכיר עוד יותר טוב.
לחזור הביתה עם חיוך ענק, לפתוח את הכלוב להצצה אחרונה ולסיגריה אחרונה לפני השינה,
ולחטוף את הזבנג.

לגלות שכמה שאני לא אנסה להניח את זה בצד, תמיד יהיה מישהו חסר רגישות שירגיש שמותר לו לחטט לי בפצעים,
לגלות שבשניה שדורכים לי על היבלת אני שוב מתקפלת, מתנצלת, מתגוננת, תוקפת.
במקום להגיד שאני לא מעוניינת להכנס לזה ולסיים את הנושא ככה, ישר אני קופצת למים האלה שכל החרא בהם צף.
כועסת עליו, כועסת על עצמי,
ושוב מתעוררת עם רצח בעיניים.