רומא לא נבנתה ביום אחד

אם עד עכשיו אפשר היה לעשות על החיים שלי סרט טורקי, טלנובלה דרום אמריקאית וסבוניה הוליוודית, אז זה נגמר.

משבוע שעבר החיים שלי הפכו לסרט עצמאי צ'כוסלובקי או גרוזיני, ואני ממש לא בנויה לזה.
לשכנים שלי יש ילד בן חמש שהופיע כאן בשבוע שעבר ושאל אם הוא יכול לשחק עם הג'ינג'ית. העניין הוא שאני וילדים זה לא בדיוק רומן היסטרי, אני לא מאלה שיש להן "גישה טבעית" ואני לא נמסה מכל תינוק שאני רואה ברחוב, הם לא ממש עושים לי את זה.

לא ידעתי מה לעשות איתו ואין לי בדיוק בבית משחקים לילדים, (מהסוג הזה כמובן), אז לימדתי אותו להאכיל אותה ולתת לה ממתקים מיוחדים, הוא התלהב מהצבעים שלהם ובחר לפי זה, ומצאתי לו איזה משחק מחשב ודיברנו על מסיבת חנוכה בגן שהוא לבוש חגיגי לקראתה ואז הגיע זמן המסיבה והוא הלך, לא לפני שהוא הודיע לי שמחר הוא יגיע ישר מהגן.
אז הוא אמר,
אנשים אומרים דברים, לא התייחסתי לזה בדיוק.
מסתבר שאצל ילדים זה לא ככה, הכל חקוק בסלע...

למחרת הוא הופיע כאן עם הילקוט והכל, בריצה מהגן, מתייצב להאכיל את הג'ינג'ית ומודיע לי שיש לו קקי.
אז נכון, באמת היה לי קטע של ביזאר בתקופה מסויימת, ורוב הסיכויים שאני אפתח לזה מאד בקלות, אבל במקרה הזה יש לי גבולות.
שאלתי אותו אם הוא רוצה לחזור הביתה ולעשות שם אבל הוא אמר בשמחה שלא, שהוא רוצה לעשות כאן. התבאסתי האמת, לא משתגעת על כך שזרים עושים אצלי קקי אבל ניחא, פתחתי לו את הדלת לשירותים ויצאתי.
"רגע! לאן את הולכת?"
מסתבר שצריך לעמוד לידו ולדבר איתו עד שמגיע הרגע הגדול, והגמד הקטן ענק בתיאורים – "שיואו אני מרגיש שזה ממש קקי גדול!" ובסוף, ירחם השם, צריך לנגב לו...
רציתי למות, אבל לא היתה לי ברירה, ניגבתי.

כל הסופשבוע הצקתי לחברות עם ילדים האם ילד בגיל הזה לא אמור כבר לנגב לעצמו, את כולם זה מאד משעשע וכולם חושבים שזה "יעשה לך טוב" או "יעשה לך חשק" וכמובן "תזרמי עם זה".
אני רק התפללתי שהוא לא יבוא שוב.
והיום הוא שוב בא, וצריך להגיד לו לא לגעת בכל מיני דברים, ולהסביר למה אסור לבד במחשב, ואני ממציאה תירוצים למה אני חייבת לצאת והוא חייב לחזור הביתה.

נראה שרק כדי לסיים את הרומן הזה אני צריכה לבעוט בעצמי ולמצוא מהר עבודה, אם אני לא אהיה בבית אני לא אצטרך להתמודד איתו.