רומא לא נבנתה ביום אחד

אני לא כל כך מצליחה להבין את השיתוק הזה.
המטפלת אומרת להסתכל לו בעיניים ולעשות איתו הורדות ידיים, אבל הוא לא חיצוני לי, לא יודעת איפה הוא מתחיל והיכן אני נגמרת.
אולי זה עניין של שוונג, כי אם תופסים אותי שם, אני בסדר,
כמו אתמול, יצאתי לסידורים בצהריים ופתאום טלפונים ופתאום מפגשים ועוברים מבית קפה לבית קפה, מתחלפים החברים, ולפני שהבנתי מה קורה כבר היה לפנות בוקר.
והיום היו לי תכנונים מפה ועד להודעה חדשה,
וכלום, זומבי מול הטלויזיה, לא מסוגלת אפילו לצאת מהפיג'מה.
אולי זה עניין של סופי שבוע, כאילו התקווה שהאנרגיות יגיעו ביום ראשון.
אבל מישהי כתבה בבלוג שלה שזה בטוח לא עצלנות,
והיא צודקת,
זה שיתוק,
זה דיבוק,
זה מפחיד.