רומא לא נבנתה ביום אחד

אני יודעת שזה תהליך וניסים לא קורים בן לילה אבל זה מתסכל,
כי אני כל כך רוצה לשעוט קדימה והבפנוכו שלי שם ברקסים עצבניים.
המון דברים משתנים, בלי שאני שמה לב אפילו.
אני קמה כל בוקר עם חיוך בלי כל סיבה נראית לעין,
אני די מבסוטית מעצמי וגאה בשני הקילו שירדו,
יודעת שאני הולכת להיות כוסית על, ולו רק מהסיבה הפשוטה מאד,
שאין שום סיבה שלא.
וזה לא ברור בכלל להרגיש ככה, בשבילי.
וכבר הייתי השבוע בעוד שישה מקומות לחפש עבודה,
חלק לא צריכים,
חלק משלמים בדיחה,
חלק רוצים בשעות שלא מתאימות לי,
אבל העיקר שחיפשתי.

המוח שלי עובד כמו סורק,
כל אינפורמציה נקלטת ונרשמת בפייל "העסק שיהיה", בעיות שיעלו, פתרונות שאני מוצאת,
הכל אפשרי, רק צריכה להפנים באמת.

המטפלת אומרת שהחיים הם כמו מפת טיולים,
יש אנשים שיודעים שהם רוצים להגיע מתל אביב לאילת וכל החיים הם בדוך הזה.
יש אנשים שמנסים קצת נתניה, קצת רמת הגולן, עד שנמאס, או לא מתאים, וממשיכים.
ואני תקועה בנקודת המוצא, לא מסוגלת לזוז.
אבל אף אחד לא אמר לי שאפשר קצת לנסות ולעבור למקום אחר, האופציה הזו לא קיימת מאיפה שאני באתי, ותמיד חשבתי שאם אין לי דוך אז אני לא אזוז עד שיהיה.
וכנראה שגם את האופציה החדשה הזאת ייקח זמן לעכל.

ואני כל כך רוצה להגיע כבר,
לנקודה אחרת, לא חשוב לאיזו, רק להגיע.