יש דברים שאינם הגיוניים אבל אצלי בראש הם הכי,
אחד מהם הוא למשל שהסבתא היחידה שנשארה שלי לא תמות לעולם,
היא כבר בת 95, ברור שהיא תסחוב לפחות עוד מאה שנה.
אני זוכרת שפעם הלכתי לקורא בכף היד והוא אמר שהנשים מהצד של אמא שלי מאד קשות עם תוחלת חיים מאד מאד ארוכה, כדי שהן יוכלו למרר את החיים של כולם במשך הרבה זמן.
עניתי לו שאולי הן בעלות תוחלת חיים ארוכה בפוטנציה אבל היטלר כבר טיפל בזה לפני אלוהים אז נותר לשפוט רק לפי העתיד.
ואתמול בחצות אמא שלי התקשרה והלב נפל לי לתחתונים, היא בחיים לא ערה בשעות כאלה.
אז היא עדיין בחיים אבל היא ריסקה לעצמה את האגן והולכת לעבור ניתוח מאד קשה שאי אפשר לדעת אם היא תצא ממנו.
אמא שלי כמובן נכנסה לפאזה הטראגית האהובה עליה ומתקשרת לעדכן כל שעה ומוסיפה בסוף כל שיחה "טוב, אם לא היתה לך את המסיבה הערב אז היית יכולה להיות איתה".
לא עולה על דעתה שהמסיבה הזאת חשובה לי כקליפת השום, זה סתם תירוץ לא לבלות שם את הסופשבוע, לא עולה על דעתה שהיא עושה אותי חולה ולוקח לי הרבה מאד זמן להרים את עצמי אחרי כל ביקור שם.
אני נזכרת בשבעה של סבא שלי, כשהייתי בת 17, איבדתי את האדם שבזכותו שרדתי את ההתעללויות והמכות שלהם, איבדתי את מקום המחבוא שלי ולא יכולתי לנשום, והכל כרגיל היה סביבה, ואף אחד לא סובל כמוה, ולא היה מקום לסבל שלי, אז לא היתה לי ברירה אלא לברוח משם.
היא הצהירה בדרמטיות ליד כולם שאני לא הבת שלה אם אני יוצאת באמצע שבעה, וכנראה לא אהבתי באמת את סבא שלי.
לא היה אכפת לי, יצאתי, לבשתי את הג'קט שלו ודיברתי אליו כל המסיבה, שאלתי אותו מה הוא חושב על הבחור החדש שמוצא חן בעיני, הוא לא ענה, כי סבא מת, וכמה שעות אחרי המסיבה הזאת הבחור ההוא אנס אותי, מי היה יודע שזו רק ההתחלה של חיים די נוראיים, בלי סבא שישמור עליי.
לא משנה, דברים קורים, אני משקמת את עצמי, זאת לא הנקודה עכשיו.
אבל אני לא יכולה לשכוח את המחיר ששילמתי, בגללה, בדיוק, רק בגללה, זה לא סתם שהיא משלמת עכשיו על הטיפול, כל השריטות שלי, כל הנזקים שלי, כולל הסטיות שלי, בכולם היא אשמה.
ולראשונה בחיי, המניפולציות לא מזיזות לי, אני בוהה במראה ומסתכלת עלי, מחפשת, לחץ, היסטריה של מצפון פולני, כלום, היא כבר לא חודרת, וזה נ-פ-ל-א!
התקשרתי לדוד שלי שנמצא כרגע בבית חולים, הוא בדק אם סבתא שלי יכולה לענות אבל היא כל כך סובלת מכאבים שהיא הצליחה למסור לי נשיקות, לא מסוגלת לדבר ממש.
הוא כבר מכיר את אחותו ואמר לי לא לבוא, שהם יצטרכו אותי אחרי הניתוח כדי שנוכל לעשות משמרות והם יוכלו לישון קצת.
ועם ההיגיון הזה אני יכולה לחיות.
לפני 17 שנים. 29 בדצמבר 2006 בשעה 9:06
