רומא לא נבנתה ביום אחד

זה לא חדש לי, הדבר הזה שאני עושה.
עד כמה שזכור לי אפילו כתבתי את זה בעבר באקס-בלוגים שנמחקו,
שאני ידידה סידרתית.
נראה לי שאפילו הגעתי בעבר לשאלת הביצה והתרנגולת,
אם קודם התאכזבתי מאהבה והחלטתי שלא צריך והכי בריא לעשות הפרד ומשול, חברים טובים לחוד וזיונים לחוד, או שפשוט זה משהו שלא התאים לי מעולם.
מה ששונה הוא שאני היום מתחילה להבין שזה נבע מאכזבה, משהו בהיגיון המעוות שלי עשה סדר ואירגון ושכנע אותי ואת עצמי שנפלא לנו ככה,
אז מה אם יש נפילות כשלחברים ולחברות יש בני זוג, זה רק רגעי וזה מתאזן בסופו של דבר.
הרי יש לי כל כך הרבה חברים, תמיד כשמישהו מתאהב מישהו אחר נפרד.
ואז מגיעות הנפילות האלה ואני חוטפת סטירה מצלצלת ואני לא מבינה למה היא העיפה לי את הראש לסיבוב של 360 מעלות.
אבל מה שמרגיז הוא שאתמול באמת רציתי סוף סוף לדאוג לעצמי, עוד אמרתי לו, (יש לי אפילו עד שקורא כאן והיה נוכח בשיחה), שגם אם הוא לא רוצה ללכת למסיבה הזאת שיעשה את זה בשבילי כי לי זה חשוב מאד.
כי בתכלס לא יוצא לי להכיר בני גילי פנויים בשום מקום, ואופציית הג'יידייטים והקופידונים ממש מביאה לי חררה.
אבל כנראה שהייתי זקוקה לסטירה הזאת כדי להבין שזה חייב להיות תלוי אך ורק בי, וגם אם אופציית החררה היא האחרונה שתישאר, לא תהיה לי ברירה אלא ללכת עליה בסופו של דבר,
כי אף אחד לא ינחת עליי משמיים, בטח לא כשאת המסלולים שלי מנווטים ידידים, שהולכים לפי הריח של הציד שלהם.