רומא לא נבנתה ביום אחד

אתמול יצא לי להכיר תינוקת יפהפיה בת שבועיים.
כבר הכרתי המון תינוקות אבל משהו בזאתי היה לא מוכר, ההבעה שלה היתה שונה.
לקח לי המון זמן להבין, רק בהיתי בה עד שנפל האסימון,
זאת היתה הבעה של "סבבה לי!".

הסתכלתי על ההורים שלה, על הבית שלה, ופתאום הבנתי שהיא פשוט נולדה לעולם שכזה, ואין לה שום סיבה שלא.
נראה לי שמה שהכי בלבל אותי הוא שאי אפשר לקטלג אותם,
הם לא מ-גניבים,
הם לא חננות,
הם לא רו-חניים,
הם לא פרימיטיבים,
הם לא אינטלקטואליים,
הם לא מעוצבים,
ומצד שני הם הכל ביחד.

התינוקת כל הזמן שיחקה משחק עם המוצץ, לפעמים היא חייבת ולפעמים לא בא לה, וכולם סביבה כירכרו בניסיון להבין מה בא לה באותו הרגע,
ואז ניזכרתי בפרסומת של נטוויז'ן – ומה אם ביום שלישי לא בא לי?

אני יודעת שיש לי סוג של פיגור חברתי וסביבתי,
ואולי זה נובע מהסביבה שגדלתי בה,
או מהפעם ההיא שאמא שלי נפלה מסולם בחודש שמיני...
אבל אף פעם לא נתקלתי באנשים שמנהלים ככה את החיים שלהם,
כל רגע נתון הם משתנים לפי מה שבא להם.
והוקל לי כל כך מאותו הרגע,
שזה אפשרי,
ושאני רוצה גם,
כזה ביחדנס, והמשך שושלת.

בכל הזמן הזה שניסיתי להבין מי אני רוצה ואיך אני רוצה,
ניסיתי לשייך אותו לקטגוריה מסויימת,
ועכשיו, כשאני יודעת שאני רוצה מישהו שרוצה להיות הכל וכלום,
אבל בעיקר ביחד, ובלי פחד,
הרבה יותר קל לכוון.