רומא לא נבנתה ביום אחד

הפגישות נעשות יותר ויותר קשות, היא דוחקת אותי לפינות שהתחמקתי מהן בהצטיינות במשך יותר משלושים שנה, ואני חוזרת מותשת.
אנחנו מנתחות את אתמול בערב, אחרי שלושה בקבוקי שמפניה העזתי לדבר עם ההוא שמוצא חן בעיני,
ניסיתי להתבדח איתו והוא לא הבין, ענה לי ברצינות תהומית.
היא מדברת על שפת הגוף שלי, שאני משדרת סגירות, כמעט אדישות, שלא ממש הזמנתי אותו לשיחה, ויכול להיות שהוא אפילו הרגיש קצת אידיוט כשהוא לא הבין את הבדיחה, בייחוד כשנטשתי מיד את השיחה.
ברחתי למקום מאד בטוח שבו גבר נשוי שלא יכול לסכן את מצבי הנוח, הציע לי את רעיון הפוליגמיה הגאוני וא' הודיע לו בחיוך רחב שכבר בדקתי את הרעיון כמה פעמים בעבר ולא השתגעתי מזה.
הנשוי לא הצליח לסגור את הפה – "את? אבל את נראית כל כך..כל כך..."
תמימה? כן, אולי גם הלוק הזה מטעה ויחד עם שפת הגוף בכלל נוצר שילוב קטלני.

היא רוצה שאני, או חברים, יצלמו אותי בוידאו במצבים חברתיים, אני פשוט רואה את זה, מעמידים חצובה על הבר, אפשר להגיד שזה לפרוייקט אומנותי, כל הבצלאלניקים רק יהנו מזה.
לא נראה לי שאני רוצה לראות את עצמי, שוב בורחת.

א' מתעב את ההוא שמוצא חן בעיני, אומר שהוא שטחי ושהוא מדבר רק על זיונים כל היום, לידי משומה זה לא קורה, אולי א' מגזים, ואולי אני נראית להוא "מהוגנת" מדי.
אני מבולבלת ומותשת, מקווה שהפלונטרים האלה יפתחו אבל לא ממש מוצאת את האנרגיות לפתוח אותם.