רומא לא נבנתה ביום אחד

מי היה מאמין שאפשר לשכוח לשחק ספיידר ואיך פותחים מסמך וורד כי מי לעזאזל יכול לזכור איך קוראים לפייל של הבלוג.
הבייב חזר מבית חולים למחשבים, כבר הכריזו על מותו בטרם עת וקצת נעלבתי שדניאל והטכנאי התחילו ישר לדבר על מחירים של מחשבים חדשים אבל שניהם הפנימו את מצבי הקשה ונשלחתי לשופינג לניסיון אחרון.
הוא הצליח.

השופינג דווקא לא, כי אסור הרי לעשות שופינג בPMS , זה נס שהפעם לא צרחתי על אף מוכרת אבל זה רק כי דניאל הזכיר לי בדרך לתא המדידה שאולי עדיף לדחות את זה בכמה ימים.
זה כל כך לא פייר שכל חודש אני צריכה לעבור את הגיהנום הזה ולהיות השפחה של ההורמונים שלי ולנסות לזכור שזה אוטוטו עובר.

אוף שהדם הזה ישחרר אותי כבר, היה כזה חודש מגניב, סתם אושר יומיומי כזה, שום דבר מיוחד, עבודה, חיים, ספה חדשה, שינה טובה, היה אפילו קצת סקס, שומדבר מיוחד, זה כל הקסם, בלי גבהים מטורפים ובלי נפילות, שגרה ברוכה.
ואתמול אפילו פתחתי את הלב בפני מישהו שיש לי קראש עליו כבר שנתיים, נראה לי שהוא עדיין יושב שם בהלם, ויכול להיות שא' צודק ואם הוא היה מעוניין הוא היה עושה משהו באותו הרגע ויכול להיות שהוא צריך זמן לעכל את הדברים.
אבל מה שמרגיז הוא שבחודש האחרון הייתי מסונכרנת עם העולם וכל מה שהזמנתי הגיע וכל מה שהחלטתי שיקרה קרה, כי החלטתי שככה, הגיע הזמן ומעכשיו אני לא מקטרת, פשוט נהנית ודברים טובים יקרו והם קרו.

ועכשיו הPMS המזורגג הזה עירער את כל הבטחון והפכתי ליבבנית מעצבנת וחרדתית, היסטרית מהחזרה למחשב והחזרה לדמות הוירטואלית והמעצבנת שלי, (בחיי שאין לי מושג איך סבלו את העוגי הזאת כאן כל כך הרבה שנים), ואני כשאני אני, אני ממש מותק, נשבעת!
אבל עכשיו אני בPMS ואני מנסה לשכנע את עצמי שאוטוטו הדם ניגר ואני אחזור להיות אלילת האופטימיות, ירדו ממני ה30 קילו האלה שעלו עליי בשלושה ימים, אני אפסיק לבהות בגוף שלי מתנפח ומתנפח והמחשב יהיה סתם מחשב ולא איזה מבוא לפסיכופתיות מחודשת,
והכל יהיה בסדר.
עד החודש הבא.