רומא לא נבנתה ביום אחד

מוזר לי להיות כאן, מוזר לי לכתוב אפילו.
בשלושת החודשים האחרונים כתבתי אולי פעמיים, כביכול לעצמי אבל ברגע שהבנתי שזה אוטומטית הופך לכתיבה לקהל, הפסקתי.
הגמילה מהמחשב ששבק חיים הפכה לחוייה משנת חיים, האשליה הזו שאני שייכת למקום אחר התפכחה ונאלצתי להתמודד עם החיים האמיתיים וזה לא היה קל.
אני מבינה היום שכנראה אני לא אהיה שייכת לשום מקום ואולי אני לא אמורה, אולי אני אמורה להיות שייכת רק לאדם מסויים, לא במובן הבדס"מי של המילה, אלא במובן הזוגי ואולי גם כשתהיה לי זוגיות אני ארגיש זרה ולא שייכת לפעמים, אולי זו מי שאני.
הפסקתי טיפול אחרי שהבנתי שהפסיכולוגית רוצה לתקן אותי ולהפוך אותי למישהי שאני לא רוצה להיות. אולי אני לא יודעת איך אני אמורה להיות או מי אני בכלל אבל מאד ברור לי מי אני-לא.

היו הרבה נפילות קשות, בכי, היסטריות, שיחות, דרמות, קשיי הסתגלות למקום עבודה חדש, למציאות שהיא החיים שלי.
המנטרות שאני משננת כבר שנים הולכות ומתרסקות ופתאום המטען הזה יורד מהכתפיים, מהבטן, מהמשקל, מהלב.
היום אני מבינה שיותר מכל אונס, מה שהכי שרט אותי היו הגירושים, שכבר שנים אני בורחת מאינטימיות ומתקשרת דרך סקס כי זה הכי בטוח ונוח ושם הכח שלי, ולפעמים כוח הוא דווקא החולשה האמיתית.
שאני מפחדת פחד מוות להיות שוב "האישה הרעה" שבעלה מקטר עליה כל היום ומפנטז על רווקות פרועות ונועזות עד שהוא עוזב אותה למענן, שהפכתי את עצמי לפנטזיה הפרועה הזו.
ומצד שני, אני מפחדת להיות הגרושה הפרועה שאף אחד לא יעזוב את רווקותו בשבילה כי היא יותר מדי,
ועוד מיליון הסתבכויות שכאלה.

אני רואה אנשים סביבי הופכים לזוגות ואני חושבת שזה לא פייר, שלא מגיע להם, שהם לא מספיק זמן לבד, שהם לא אנשים טובים במיוחד, אבל סוף סוף אני מבינה שזו בכלל לא שאלה של מגיע, הרי אין באמת צדק בעולם וזו בעיקר שאלה של עד כמה אתה רוצה את זה ועד כמה אתה מוכן לזה, (וכמובן גם המון מזל).

במשך חודשים עשיתי רשימות של דברים שאני אמורה לעשות ואיך אני אעשה, וסימנתי איקסים ליד המון תיבות ריקות - לימודים, עבודה, דייטים, תוכניות חומש ושות' בע"מ - וללא ספק קיימת תחושת גאווה וסיפוק על כך ששיניתי ויזמתי,
אבל במקביל גם נפלתי חזק.

אבל עכשיו מתחילה יציאת מצרים שלי, מעבדות לחירות:
בלי צורך להיאחז בבדס"מ כדי להגדיר את עצמי,
בלי צורך להגדיר את עצמי למעשה...
בלי צורך להיות מישהי ספציפית עם לוק מסויים ו"תיק תואם",
החירות היא פשוט להיות, בלי לצפות מה יהיה,
ולראשונה בחיי להתעורר עם ההבנה, לא החלטה, לא שאיפה,
פשוט הבנה שיהיה בסדר.

חג שמח.