רומא לא נבנתה ביום אחד

בדיוק הבוקר קראתי בYNET או אתר בסגנון, שהגורם הכי נפוץ בתחושות החולי של בני אדם הוא בחילה.
אני כבר לא יכולה לסבול את הבחילות שלי, כי הן בעיקר קיומיות, מזכירות לי כל פעם שכמה שאני מרגישה יותר טוב, עדיין הרבה דברים לא בסדר.

יצא לי השבוע לשוחח עם מישהו שלמד איתי המון שנים, פתחנו את כל ההיסטוריה של הגועל מהמוסד ההוא והוא אמר שהוא עשה לעצמו איזה תיקון ושנראה לו שגם אני צריכה כזה.
אחר כך הוא סיפר שלפני כמה ימים הוא וכמה חבר'ה מהתקופה ההיא דיברו עליי, הוא גרם לזה להשמע שהשיחה נעשתה ברוח טובה ובסימפטיה וחשבתי שאולי באמת אני יכולה היום לראות את האנשים האלה בעיניים אחרות.
והבוקר במקרה נתקלתי באחד הנוכחים בשיחה ההיא.
הוא הסתכל עליי בצורה שעוררה בי כזה גועל, רק רציתי לרוץ להתקלח, ולא היה במבטים הללו שום דבר זימתי.
רוב הסיכויים שזה בראש שלי, שהאוטיזם שלי לא מאפשר לי לתרגם התנהגות של אנשים, אני זקוקה למתרגמים צמודים כל הזמן.

גם הרכש, שאני מתחמקת ממנו כבר המון זמן התקשר הבוקר, ממספר חסוי כדי שאני לא אסנן.
הוא נשמע זועם ושאל מה הסיפור שלי, אני לא מסוגלת להתמודד עם זעם אז אמרתי לו שפשוט לא מתאים לי יותר וזהו, הוא ניתק.
אחרי כמה דקות הוא התחיל לשלוח SMSים, הייתי בטוחה שאלה יהיו קללות אבל הוא סיפר שהוא לא מבין, שהוא עושה הכל ולא מצליח לו, שהוא לא מבין למה אני לא רוצה, שהוא מצטער אם אי פעם הוא עשה משהו שפגע, שהוא רוצה הזדמנות נוספת, לפחות לשבת לדבר.
זה סך הכל סקס, אני לא מבינה למה הוא צריך לסבך את זה כל כך, אולי הרגשות שלו הרבה יותר עמוקים, קשה לי להבין ולהגיב כשאני לא מצליחה לתרגם את ההתנהגות.
והבחילות האלה מציפות היום.