רומא לא נבנתה ביום אחד

לפעמים יש כאלה שלא רוצים,
וזה בסדר, לא חייבים.
יש באמת כאלה שאפשר לקלוט את האדישות וחוסר העניין אבל לעומתם יש את אלה שמדי פעם אני תופסת אותם בוהים ומסמיקים, או זוכרים איזו שטות שאמרתי מלפני חודשיים ואני מצטערת אם מישהו חושב שאני חיה באשליות, אבל אפשר באמת להרגיש כשמישהו מעוניין ואני קולטת ממנו וייבס כבר שנתיים.
אז באמת חוסר התגובה שלו מעיד על כך שהוא לא רוצה אבל תמיד ברגעים האלה דווקא הארור הזה, נו אני מנסה להדחיק את שמו, ההוא-מה-קוראים-אותו-ביבי...הוא תמיד קופץ לי בראש עם השאגות שלו "הם מ-פ-ח-ד-י-ם! הם מ-פ-ח-ד-י-ם!"
אבל מי שמפחד כנראה בסופו של דבר לא רוצה,
וזה בסדר, לא חייבים.

אני רק הבהרתי בשיחה ההיא דבר אחד מאד ברור, שהסיבה שאני עושה אותה כרגע היא כי סוף סוף נוצרו הנסיבות בהם, אם לא יקרה ביננו כלום, אנחנו לא צריכים לראות אחד את השני יותר ולא יהיו פאדיחות ואי נעימויות ואפשר יהיה להמשיך הלאה בשקט.
רק מה, מאז הוא כל יום מופיע אצלי בעבודה, כולו חיוכים וחיבוקים והפרחת נשיקות באוויר וזהו.
זה לא שהוא מגיע כשאני מסיימת ומחכה שיהיה לי זמן, סתם ככה באמצע היום, בא ומתפייד- פוף!
ואני מתחילה לרעוד, ואני עוד פעם עצבנית ורבה עם אנשים ויוצאת מפוקוס.
אני בטוחה שאם הוא היה נותן לי שבוע של חסד הייתי יכולה להתמודד הרבה יותר טוב אבל הוא לא נותן.

אז עשיתי מעשה שאולי הוא ילדותי אבל לא עשיתי את זה מעולם אז הגיע הזמן. ביקשתי מא' שידבר איתו, שיגיד לו שייתן לי את הזמן הזה.
וא' אמור להיות שם ברגעים אלה ולנהל את השיחה הזאת.
ולפי ההתנהלויות של החודש האחרון אני אמורה עכשיו להיות משוכנעת בכל רמ"ח איברי שהוא עונה לא' שהוא דווקא כן מעוניין, רק צריך קצת זמן והכל יהיה בסדר בסוף.
אבל הפסימית ההיא חזרה לי לחיים ואני לא מסוגלת לשלוח שום אנרגיה חיובית, שום ביטחון עצמי, והתחושה יותר קרובה לסיום של מבחן שבו אני יודעת שאם אני רק אעבור עליו עוד פעם אחת אחרונה אני אגלה איזו שגיאה וארוויח עוד חמש נקודות אבל אני לא יכולה יותר ורק רוצה שייגמר כבר.