רומא לא נבנתה ביום אחד

יש לי חברה חדשה, אנחנו ככה בשלבי החיזור, כל פעם היסוסים כאלה לפני שמתקשרים, כל פעם שיחה יותר עמוקה, עניין טרי כזה, חודש בערך.
שבוע שעבר היא עברה אסון, טרגדיה נוראית, ורק עכשיו אני שומעת מאנשים שזו עוד אחת בשרשרת של אסונות שקרו בשנים האחרונות.

יש לי חברה מגיל אפס, בעלה עזב אותה ואחר כך היא מצאה אושר שהיא לא חוותה לפני כן. לראשונה מזה שנים ראיתי אותה בעננים והשבוע ההוא החליט שהחבילה שלה גדולה עליו ועזב.

היתה לי חברה ששינתה לי את החיים, לפני כמעט שנתיים היא בחרה לסיים את החיים שלה.
התמונה שלה מונחת ליד מסך המחשב ואני כבר כמעט לא מסתכלת עליה.
הבוקר הצצתי בתמונה והתחלתי לשקוע, עייפות השתלטה עליי למרות שבדיוק התעוררתי.

ואז חבר הזכיר לי את הטרגדיה שלי והלכתי לשם וקראתי את כל מה שההיא כתבה, ההיא שהייתי אני.
אני לא יכולה יותר לחיות את העצב הזה והטראגיות הזאת,
טוב לי עכשיו לראשונה מזה המון המון זמן ואני לא מוצאת או רוצה למצוא אמפתיה לטרגדיות של אחרים, אני לא יכולה להרשות לעצמי.

אז לבשתי שמלה עם חגורה אדומה ואספתי את השיער והרגשתי כמו כוכבת קולנוע משנות החמישים והייתי קצת ביצ'ית למלצרית ונהניתי מהשמש וקניתי לי משקפי שמש תואמים ודיברנו על מניות והשקעות עתידיות ועל פנסיה, כן פנסיה.
כי אני רוצה רק להסתכל קדימה ואני לא יכולה להרשות לעצמי להגרר לטרגדיות של אחרים.
מישהו כאן אמר לי פעם שבסופו של דבר אני לבד עם מה שקרה לי וזה נכון, אני את המלחמה שלי עושה מספיק, שאחרים ילחמו את המלחמות שלהם.