רומא לא נבנתה ביום אחד

אפשר בהחלט לומר שמאד מאד נעים לי לאחרונה.
רק מה, הפכתי להיות גבר מתוסכל ואני מנסה לשכנע את עצמי שאהבה זה הכי חשוב ושצריך להכיר ושאבותינו הקדמונים צדקו.
זה לא עוזר,
הוא לא נותן לי.
אני רואה את הרחמים בעיניו ואת הצער על כך שהוא גורם לי צער, אבל הוא לא מרשה לי להלחיץ אותו, הוא זקוק לזמן.
התסכול של שנינו גדול מאד כי למרות האימג' שאני מנסה למכור הוא עלה כבר מזמן על כך שאני סוטה, ואני מתוסכלת מכך שעדיין לא גיליתי אם הוא סוטה.
מצד שני, לא לתת לבחורה שלך, זה גם סוג של סטייה.

ואני יודעת שאסור לי לספר לו כלום עד שאני לא אהיה בטוחה בו אבל אני לא אהיה בטוחה עד שאני לא אדע אותו,
אוף.

הוא עובד על המחשב שלי מדי פעם ויש לי דפיקות לב שהוא רק לא יחטט בפייבוריטס, הוא צועק לי שאלקטרו קורא לי, ואני מנסה להראות מאד קולית כשהוא שואל מי קורא לעצמו ככה ולמה.
הוא רוחץ כלים ונראה מהורהר, פתאום הוא זורק לאוויר שיש לו הרגשה שאני הייתי עם נשים ואני שוב מחייכת, מנסה להיות קולית ולא עונה.
בלילה אנחנו מדברים על כל מיני פילוסופים ואני איכשהו מנתבת את השיחה לפוקו ומשם ל"על המיניות" ואני שואלת אותו אם הוא חושב שיש אנשים שיכולים להנות ממין בלי שום צורך ברגש, מתוך אהבה לסקס עצמו ובלי שום אג'נדה רגשית כלשהי.
והוא עונה שהוא חושב ששוכבת לידו אחת כזו ומחזיר לי את היד שלאט לאט גולשת מטה אל הגבול הטבעי שלה,(שלו), אל החזה שלו.

אוף.