"למה?!" "למה?!" עצרה לרגע, ניערה את ראשה ותקעה בו מבט מתריס. פניו היו קרובים אל פניה, ספק נכמרים, יותר אחוזים בכעס, כדרך אלה המנסים לנקוב במבטם את בן שיחתם ולהשיבו על כנו. הוא השיג שהיא כבר מתחרטת על מה שאמרה, אך משהבין זאת החליט בינו לבין עצמו כי הנה יקוב ההר את הדין! הרי תהא זו פיסת גן העדן שהובטחה לו והכל יודעים כי לא נעים לראות גן סגור.
ממדיה קטנים, שיערה ארוך ומשתובב, גופה חלק וחמוקיה מתמירים, מכוונים לירכתי הסיפון כאילו חיכו לתורן הגדול שיבוא ויבקע אותם. בניגוד גמור לכך, גמלה בליבה כי לא תאפשר לו לחדור אליה, כלומר לא תרשה שיבצע בה זממו בפראות, כלומר לפחות תכוונהו אל מקום מבצרה השוכן לו בחלק גופה הקדמי ולא בחלקה האחורי או שפשוט תשתוק ותשלים עם גורלה.
היא נעצה את שיניה בשפתה התחתונה, היו בכך שני יתרונות; האחד הוא גיוס כוחות הגוף והנפש למשימה שנצטוותה לבצע, מעין ריכוז והתכווננות לקראת בואו של המבול הגדול, והשני הוא חותם שפתיה, אשר בכך תימנע ממנה האפשרות לומר דברים מעוררי חרטה. בהביטו בה, ראה כיצד פניה נמלאו פחד, גבות עיניה כבר לא היו מורמות ומסיכת האדונית-פטרונית אשר שיוותה לה קולפה מעל פניה. עתה נראתה לו כאחת המתייצבת מול גורלה הבועט בתום מעורר חמלה עם השאלה הנצחית "למה?!" ועוד מעט ותבכה בכי קיומי. הוא תלה בה מבט רך ודואג, כבר הוא עצמו נרגע מעצבנותו ועתה ביקש ללטפה ולהרגיעה.
אכן עובדה היא יצור תמים אבל חסר פשרות; מה שנעשה נעשה, מה שנפלט מהפה אל החלל הריק-נפלט, ומה שנהפך לעובדה קיימת- לא ישונה עוד לעולם. אין להשיב לאחור את מה שהבטיחה לו, עתה הגיעה השעה לנכס לעצמו את מה שמזמן חשק בו! פחדים איומים וילדותיים עלו בליבה תוך נסיונותיה הרבים להשתחרר מן הכבלים העוטפים אותה, ואם לא די בכך אלא שהייתה מקובעת במקומה כמסמר הנעוץ בלוח שעם אשר לא יצא משם עד שמישהו יואיל בטובו לשלוף אותו החוצה.
איך נשכחה ההתנגדות ופינתה את מקומה לשבבי עונג, מהבהבים, באים והולכים, נמהלים באימה ובפחד? מנין הרטיבות הזו שהציפה אותה, שאט אט הלכה לה וזלגה לה על ירכה? התשובה ברורה ומובנת מאליה, מפני הפחד האחוז בה- התענגה, וגם משום שהייתה שרויה במצב של חוסר אונים.
אברו זקוף מתמיד, נכון, מצוחצח ומזדקר מנסה לפרוץ את הסכר, לפתוח מעט את השער הנעול. ראשו המתמיר מלטף את שפתותיה, משחק בהן כאילו היה הוא כרוז המכין את שומעיו לעתיד לבוא. והנה באבחה אחת, פילח את משכנה הענוג, מצא מנוחתו עדן ואז דומם זיז ונוע. אין מילים שתצלחנה לתאר את רגעי הכאב, כשם שאין שומע שיעיד כי לכל היותר שמע אותה צוחקת וצוהלת. בטח ובטח! האיבר הזר ששכן בה כאילו קרע אותה, הוליד ממנה שורה של צרחות, צעקות ויבבות.
"את בסדר?!" שאל. אחרי הכל דאג לה, ולא רצה כי יאונה לה כל רע.
" אני מתמודדת"... השיבה בקול רפה וחלוש.
רק אחרי ששמע אותה, הוסיף לזוז ולנוע בתוכה, אחורה וקדימה- קדימה ואחורה. רגע אחד נטתה לצרוח מעוצמת החדירה, ובמשנהו כבר הזקיפה את אחוריה למען ישקע אברו במעמקי החלל החם והרטוב. ירכיו שלו מתדפקים על ירכיה בחוזקה, תנועתו נמרצת עוד יותר ופועל יוצא מכך גם מיציה התגברו. או אז הייתה זו סימפוניה המתנגנת לה באופן מושלם ומדויק להפליא, כלי אחד משתלב עם כלי שני, מתמזג עימו, מרנין ומענג.
או רומיאו זו הייתה פנטזיה נהדרת.....
