סיפורים קצרים

"למה?!" "למה?!" עצרה לרגע, ניערה את ראשה ותקעה בו מבט מתריס. פניו היו קרובים אל פניה, ספק נכמרים, יותר אחוזים בכעס, כדרך אלה המנסים לנקוב במבטם את בן שיחתם ולהשיבו על כנו. הוא השיג שהיא כבר מתחרטת על מה שאמרה, אך משהבין זאת החליט בינו לבין עצמו כי הנה יקוב ההר את הדין! הרי תהא זו פיסת גן העדן שהובטחה לו והכל יודעים כי לא נעים לראות גן סגור.

ממדיה קטנים, שיערה ארוך ומשתובב, גופה חלק וחמוקיה מתמירים, מכוונים לירכתי הסיפון כאילו חיכו לתורן הגדול שיבוא ויבקע אותם. בניגוד גמור לכך, גמלה בליבה כי לא תאפשר לו לחדור אליה, כלומר לא תרשה שיבצע בה זממו בפראות, כלומר לפחות תכוונהו אל מקום מבצרה השוכן לו בחלק גופה הקדמי ולא בחלקה האחורי או שפשוט תשתוק ותשלים עם גורלה.

היא נעצה את שיניה בשפתה התחתונה, היו בכך שני יתרונות; האחד הוא גיוס כוחות הגוף והנפש למשימה שנצטוותה לבצע, מעין ריכוז והתכווננות לקראת בואו של המבול הגדול, והשני הוא חותם שפתיה, אשר בכך תימנע ממנה האפשרות לומר דברים מעוררי חרטה. בהביטו בה, ראה כיצד פניה נמלאו פחד, גבות עיניה כבר לא היו מורמות ומסיכת האדונית-פטרונית אשר שיוותה לה קולפה מעל פניה. עתה נראתה לו כאחת המתייצבת מול גורלה הבועט בתום מעורר חמלה עם השאלה הנצחית "למה?!" ועוד מעט ותבכה בכי קיומי. הוא תלה בה מבט רך ודואג, כבר הוא עצמו נרגע מעצבנותו ועתה ביקש ללטפה ולהרגיעה. 

אכן עובדה היא יצור תמים אבל חסר פשרות; מה שנעשה נעשה, מה שנפלט מהפה אל החלל הריק-נפלט, ומה שנהפך לעובדה קיימת- לא ישונה עוד לעולם. אין להשיב לאחור את מה שהבטיחה לו, עתה הגיעה השעה לנכס לעצמו את מה שמזמן חשק בו! פחדים איומים וילדותיים עלו בליבה תוך נסיונותיה הרבים להשתחרר מן הכבלים העוטפים אותה, ואם לא די בכך אלא שהייתה מקובעת במקומה כמסמר הנעוץ בלוח שעם אשר לא יצא משם עד שמישהו יואיל בטובו לשלוף אותו החוצה. 

איך נשכחה ההתנגדות ופינתה את מקומה לשבבי עונג, מהבהבים, באים והולכים, נמהלים באימה ובפחד? מנין הרטיבות הזו שהציפה אותה, שאט אט הלכה לה וזלגה לה על ירכה? התשובה ברורה ומובנת מאליה, מפני הפחד האחוז בה- התענגה, וגם משום שהייתה שרויה במצב של חוסר אונים. 

אברו זקוף מתמיד, נכון, מצוחצח ומזדקר מנסה לפרוץ את הסכר, לפתוח מעט את השער הנעול. ראשו המתמיר מלטף את שפתותיה, משחק בהן כאילו היה הוא כרוז המכין את שומעיו לעתיד לבוא. והנה באבחה אחת, פילח את משכנה הענוג, מצא מנוחתו עדן ואז דומם זיז ונוע. אין מילים שתצלחנה לתאר את רגעי הכאב, כשם שאין שומע שיעיד כי לכל היותר שמע אותה צוחקת וצוהלת. בטח ובטח! האיבר הזר ששכן בה כאילו קרע אותה, הוליד ממנה שורה של צרחות, צעקות ויבבות. 

"את בסדר?!" שאל. אחרי הכל דאג לה, ולא רצה כי יאונה לה כל רע.

" אני מתמודדת"... השיבה בקול רפה וחלוש. 

רק אחרי ששמע אותה, הוסיף לזוז ולנוע בתוכה, אחורה וקדימה- קדימה ואחורה. רגע אחד נטתה לצרוח מעוצמת החדירה, ובמשנהו כבר הזקיפה את אחוריה למען ישקע אברו במעמקי החלל החם והרטוב. ירכיו שלו מתדפקים על ירכיה בחוזקה, תנועתו נמרצת עוד יותר ופועל יוצא מכך גם מיציה התגברו. או אז הייתה זו סימפוניה המתנגנת לה באופן מושלם ומדויק להפליא, כלי אחד משתלב עם כלי שני, מתמזג עימו, מרנין ומענג. 

או רומיאו זו הייתה פנטזיה נהדרת.....

שוב ישובה על הכסא....לבושה לגמרי.
מבטיו בוחנים את גופה, שמא הטיבה ללבוש את שאהב. שאלותיו המביכות הוסיפו להשאל ומילותיו כדורבנות היו...הללו התדפקו על קירותיה הפנימיים וקנו להן אחיזה בתחתוניה.  מספר פעמים ביקשה ללכת לשירותים, ונעניתבשלילה.
כאשר נתרצה, קם ממושבו והניח כיסוי לעיניה....
לוטה באפלה, נטולת אוריינטציה- החל הפחד לשתק....מוזר כי דווקא זה הדבר אשר עליו חשבה, אך עם הפחד המשתק, רצתה היא לשתק את הפחד!
מסך שחור סילק את האור, עיניה נותרו פקוחות כמבקשות לתהות על מקומן החדש. כל שהרבו עיניה לעשות באותן שניות היה רצף פעולות חוזרות של סגירת העפעף ופתיחתו, והנה מוחה שיווע להתערב בבפוקדו על נתיניו- העיניים, לחדול מפעולתן. עת הפסיקה למצמץ את עיניה, הוסיפו חושיה להתחדד. עיניה עצומות ונשימותיה כבדות, אך יחד עם זאת עשתה אוזניה כאפרכסת ונדרכה לבאות. .

" אני צריך שתהיי מוכנה לזה...אני לא רוצה שתרתעי....". קולו חדר את מחשבותיה. תוכן המשפט השיג את ההפך הגמור, שכן אם תכליתו הייתה להרגיעה, עתה נלחצה עוד יותר. מגלה טפח ומכסה טפחיים! מוכנה למה?! שאלה את עצמה. לו יכלה הייתה תולשת את הכיסוי מעיניה, ומיד רואה במה מדובר. הנה כאילו נענו תפילותיה, ואור סנוורים בהיר ליטף את עיניה...אט אט התרגלה לאור ופקחה את עיניה.

דלת השירותים לא היה המחזה לה ציפתה. הייתה זו הפעם היחידה בה הרשה לה ללכת לשירותים, כל העת ניצב בפתח, ומבלי אומר  הבינה שהדלת חייבת להשאר פתוחה. בתחינותיה הראשונות, כאשר בקשה ממנו, לפקוד לשניות אחדות את חדר השירותים, הסבירה כי עליה להפטר מן הפד שהצמידה לתחתוניה. עתה כאשר תלשה אותו, מיד ברכה על פעולתה כשהשכילה להניחו במקומו זה. הלא היה הפד כר לרטיבות שלה, ובכך נחסכה ממנה המבוכה הרבה; כלום תחתוניה ספוגים ועוד בטרם נגע בה? עוד ברכה בשבחו של זה, ומיד תפסה את מצבה...בלית ברירה  הושיטה ידה אל המאכלת- אל הטישו!
 מיד נשא אליה שוב את עיניו, פעורות-לרווחה, קמות, בהביטו בה בחומרה מוצדקת. חייב היה לצדוק, שהרי המעשה שלה כבר נעשה, ולמעשה כזה חייבים להצמיד ארשת חמורה.

הוא הצר את צעדיו, עתה עמד קרוב אליה, נשימותיו נמהלו עם נשימותיה שלה....ששששש שקט! דקה ארוכה של דומיה מורטת עצבים, כזו המזמנת את הפחד וגורמת לו לטפס במעלה עמוד השדרה....מוטב היה שידבר, שיטיף, שיצעק.
לפתע לפת את גרונה, ומשך אותה מעלה, עד כי רגליה נתרחקו מעט מן הקרקע, שבו לדרוך ונתרחקו שוב.
כשהתעשתה מאשר קרה...אמר לה: " לא תעשי זאת שוב! לא תנגבי את עצמך ללא רשות!"
שנייות אחך כך שב החושך וחדל האור מלהיות.

תחנת הרכבת עמוסה לעייפה ובחוץ העולם מתנהל במירוץ וברדיפה להגשמת רצונות, שאף השגתם לא תייתר את הצורך בחיפוש אחר רצונות נוספים. רכבות חולופות זו על פני זו - כל אחת לכיוונה שלה והנה רגליה נטועות בריצפה בסירובן העיקש לאמץ כיוון חדש. לעיתים מוצאת עצמה משוחחת עם עוברי אורח ושוקעת בשיחות מעניינות ומרתקות- אלו תמיד היו חביבות עליה עד אשר היה פלוני מציע לה כרטיס לרכבת והיא הייתה דוחה אותו בכחש. משראתה את שמה של הרכבת מציצה מתוך רשימה ארוכה של רכבות אחרות, כל שרצתה היא לשוחח עם הנהג. שיחותיה עמו נעמו לה מכל, והנה היו השיחות האחרות בטלות בשישים לעומתו. בליבה חשבה, מדוע אינו נוהג ברכבתו ואוסף אותה עימו? מדוע מתבושש בהגעתו אליה? שאלות אלו נותרות ללא מענה, שהרי מעצם טבעה אינה נוהגת בישירות, שמא התנהגותה לא תתפרש כמי שדוחקת ומפצירה בו יתר על המידה. 

לו יכלה לתאר מה מיוחד ברכבת הזו, הייתה מתקשה לעשות כן משום שתרחבנה היריעה ותקצרנה המילים כדי לתאר את ייחודה הרב. הרכבת הזו, מהירה וסוחפת אך לצד זה מאטה בעת הצורך ובכך מספקת ארשת בטחון שאין דומה לה, עד כי אין הכרח לקיומו של כפתור מעצור וכל בטחונה מונח בידי הנוהג בה. דומה שזהו קיצור נמרץ לאופייה יוצא הדופן של הרכבת, אולם אין הרצון כאן להלאות את קוראי שורות אלו במסכת תיאורים ארוכה למדי. 

היא מחכה ליום בו תעלה על הרכבת.....

כשפתחה את דלת המכונית, הוא עמד שם כמי שממתין לקחת משהו השייך לו ומלווהו בבטחה למקומו. בעוכריה היו לה מחלצותיה, שהרי ביום סגריר שכזה הקור הקפיא את עצמותיה ובלבה התחרטה שעטה על עצמה בגדים דקיקים מידי. ניכר כי בחירת הבגדים נסבה סביב רצונה להרשים את אדונה וענייני מזג האוויר היו לזוטות. הוא היה גבר מרשים שסימני "גיל הארבעים" כאילו נשכחו ממנו. נראה כי הקפיד בהופעתו כאשר לבש חליפה שחורה שהדגישה את גופו הבנוי לתלפיות. טרם ראתה אותו ללא בגדים אך מטבעה הייתה ביישנית בסיטואציות מעין אלו וכמעט שלא נשאה את מבטה הן אל גופו של גבר הן אל איבריו המוצנעים. מדרגה קלה הפרידה בינה לבין הדלת וכאשר טיפסה בה ופתחה את הדלת, הצהירה בפעולתה זו כי עולמה נותר בחוץ והנה בשדות זרים- היה אדונה בעל הדעה והיא, שמורגלת להשיב מנה אחת אפיים למי שפוסל את דעותיה הייתה נכונה למלא תפקיד הפוך לגמרי. מקומה היה ברור לה, לעיתים אורחותיה באו לה לרועץ כשנהגה בחוצפה והשיבה בתקיפות, עד אשר קרא בשמה ובכך חזרה אישיותה הכנועה והנשלטת.

החדר היה חמים ונעים. תמונות נוף קטנות קישטו את החדר, המיטה נראתה רכה ומזמינה. היא נותרה לעמוד במקומה, משפילה את מבטה מטה עד שעיניה התרצו ובחרו להן נקודה להתמקד בה. לאחר זמן, הוא ניגש אליה. ניצב מאחוריה ,לפת את זרועו סביב גרונה. גל חם שטף את גופה ופרץ רטיבות הכתים את תחתוניה . עוד שנהגה לכאן, היו תחתוניה רטובים ממילא והנה מיציה בערו בה כתוצר של מגע פיזי ולא ככזה שמקורו בדמיון. הפעולה הזו הסעירה את גופה, נשימותיה נעשו שטוחות וגופה נעשה דרוך. לפתע גרר אותה למיטה, ניתק את אחיזתו והשליכיה בחוזקה. "ענת! אני אסביר לך משהו...." השתתק ונעץ בו את מבטו. היא חיכתה שימשיך את המשפט אך הוא היטיב לשתוק. השתיקה הזו הייתה אופיינית לו בליווי מבטיו החודרניים- כל אלו שלחו מסר ברור לגבי זהותו של השולט, שעתה הוא ניצב מולה.

"אני מחכה שתסביר..." השיבה.

"תראי ענת, אני לא אנהג כמנהגי ואסטור לך על המשפט הזה אלא אבהיר לך שאת מבקשת ולא מחכה. בכל מקרה, זה לא מה שרציתי להגיד...."

הוא התכופף מטה ועתה היה מבטו קרוב ורושף. טון דיברו היה חד אך לא צעקני. ההפך הוא הנכון, קולו היה שקט והדיבור הזה...השקט הזה...הטריף אותה!

"אני אסביר לך משהו. הסיבה שאחזתי בך בצורה הזו וזרקתי אותך למיטה היא מפני שאני יכול! את צריכה להבין שאת שייכת לי! אני רוצה שתקומי ושתעמדי במרכז החדר"

היא נשמעה להוראותיו ועשתה את דרכה למרכז החדר. בחירת המילים, טון הדיבור והפקודה שפקד עליה קנו להם ביטוי ואחיזה בתחתוניה. הוא שלח את ידו אל עבר חולצתה ופרם את כפתוריה.......

כשנסעה למוסך לשם טיפול ברכבה המקרטע, חייכה …….לעצמה כל הדרך.
חיוך דבילי עיוות את זווית פיה, רק היא ידעה כי שמור לה טיפול מסוג אחר.
שעה שאדם מיומן אחד יתקן את רכבה ,אדם אחר...  מומחה בתחומו, יתמודד מול חומות הגנתה וינסה לפרק את מבצרה.
היא התנהלה מולו תוך התגרות בגורלה... מתחצפת,מותחת  את גבולותיה  עד אין קץ ,
בעוד הייתה נוהגת לשוות לכך מראה תמים ונטול אשמה. "את גיבורה מרחוק" ניסה לקרוא אותה לסדר, אך זו נהנתה להלך בין הטיפות כל אימת שהמקלדת והמסך שימשו לה חיץ בינו לבינה. במצב אחר הייתה חוטפת על כך, שהרי הונחה בפניו תשתית ענפה של הצדקות להשיב לה כגמולה.  היא הגיעה כמה דקות לפניו, דוממה את המנוע והשעינה את ראשה לאחור. כשסובבה את ראשה לעבר החלון, ראתה את אדונה עומד ומחכה לה. על אף שידעה כי יכאיב לה מאוחר יותר, לא יכלה להסתיר את התרגשותה כשראתה אותו. היא יצאה מהרכב והחישה את צעדיה לעברו.

הרכב נשאר במוסך לכמה שעות ובזמן הזה הם פרשו לבית הקפה הסמוך. הם התיישבו בשולחן צדדי ושתו להנאתם, היא גוללה בפניו את תקציר אירועי השבוע והוא סיפר על אודות פרויקטים שהעסיקו אותו בעבודה. מהצד לא היה ניתן לנחש שבעוד דקה או שניים, יוציא מצבטים ממתכת ויניחם על השולחן. כשאלו הונחו על השולחן, היא קפאה על מקומה ושטף דיבורה נעשה עמום

לרגע התעשתה וניסתה לדבר אל ליבו שיחזירם אל כיסו ויחוס עליה. פניו הקשיחו ועיניו ריצדו מולה, הוא ביטל את דבריה קרב את המצבטים לעברה- עתה היו אלו במחצית השנייה של השולחן, קרוב אליה ורחוק ממנו כאילו הייתה פעולתו מבקשת לסמן את יציאתם מטירוטורית השיפוט שלו אל מחוזה שלה. תנועתו, איפוא, היוותה מילת זירוז להנחת המצבטים במקום שייעד להם. שפתיה של ענת נעשו צרות ומכווצות והחריצים שנחרצו סביבן רמזו על מתיחות. הרטוריקה לא צלחה והם עשו דרכם אל רכבו. לאחר שוידאו כי אין אנשים בסביבתם, הוא הרים את חולצתה וחשף את שדיה שהיו זקופים כרחמים. אצבעותיו תפסו פטמה אחת והידקו את המצבט. "חשבתי שתניח את המצבטים על פטמה אחת בלבד?" ענת סנטה בו. הוא הסתכל אל תוך עיניה באדישות מופגנת והניח את המבט על פטמתה השנייה. כעבור דקה, הידק את האחיזה. גופה התפתל וקולות כאובים השתחחרו מפיה. "ששששש שקט! אף מילה!" סתם את פיה והיסה את דבריה, שעתה נשמעו כמו גיבובים חלולים. נראה כי הזמן עמד מלכת וככל שהמחוג התקדם, הוא הוסיף להדק את המצבטים. היא שוב פלטה רצף צווחות, הוא שוב סתם את פיה וחוזר חלילה.

הדרך חזרה למוסך, נדמתה כנצח. שיבושי הכביש ובורותיו הרבים, גרמו למצבטים לזוז ולהזכיר לה את קיומם. לבסוף הגיעו למוסך, הוא הורה לה להישאר ישובה ברכבו, בעוד שעשה דרכו אל עבר פאתי המוסך. עיניה עכבו אחריו כאילו ביקשו לסמן לו כי לבל ישכח אותה ואת המצבטים. היא החלה להתפתל ולזוז באי נוחות בכיסאה- תנועותיה הגבירו את המיחושים בחלק גופה העליון יען כי הזיזו את מצבטיה בכל פעם שזזה. לבסוף, מצאה את התנוחה ונשארה מקובעת עד ששב וחזר לרכב. "לגבי התקלה, יתכן ונצטרך לשוב למוסך. לגבי המצבטים- את יכולה להסיר אותם" כמוצא שולל רב, החלו ידיה מפשפשות מתחת לחולצתה, מסירות את המצבטים ממנה. "אהההההה" הסרת המצבטים הייתה לפעולה כואבת פי כמה וכמה מהנחתם. היא הידקה את שפתיה בחוזקה עד שהחווירו, שכן אחרת היו נישאים עיניהם של הסובבים במבט משתומם כדי לברר את פשר צעקתה.

כשמר מוסכניק סיים את הטיפול ברכבה, הגיח אדונה וסינן לעברה בשקט ארסי: "ענת, את הטיפול בך לא סיימתי. סעי אחריי, אנחנו זזים מכאן!"

כספינה מטלטלת בים סוער המבקשת להגיע אל חוף מבטחים, הנה משכני אל זרועותיו והיה לי למשענת יציבה ולכתף מנחמת.

לכשראיתיך היה עולמי צר כעולם הנמלה והייתי נבערת לדעת את עולמך. כקסם המהתל בי, נשאבתי אני אל תוך עולמו ובהביטי אל נבכי נשמתי, היה יצרי חבוי שם עוד קודם.

כל יהביי השלכתי אל נור והיו מתכלים לעולם כי זרעתי זרעי ערגה והיו הם מטמון סתרים באור נגוהות תמיר.

הוא שעורר שדים ישנים, הוא שמנצח על התזמורת ומחליט מתי יצנח לו השד ומתי יפרח.

על יצועי שכבתי והיה דימיוני משחק בי כי תגיע השעה בה אבוא לקראתך.

תחושת אימה מטובלת בציפייה מתרגשת- לבוא, להרגיש, ללמוד ולהפנים.

שלך, 

קטינו

כשנעצרה מול הדלת וכיסתה את עיניה, כפי שנתבקשה- דפיקות הלב הלמו בה בחוזקה עד כי היה נדמה שהיה ניתן לשמוע אותם למרחוק. למעשה, עוד קודם לכן כאשר נסעה במכוניתה לעבר הכתובת המיועדת, התרגשותה לבשה מימדים אדירים שכללו דפיקות לב מואצות וגלי חום פנימיים והנה כאשר ניצבה מול דלתו, החל גופה  לרעוד קלות. הדלת נותרה פתוחה למחצה וגופה החליק פנימה. לבקשתו, עצמה את עינייה אך הייתה נוכחותו מורגשת אף מבלי שסר לגעת בה. היא בלעה את רוקה, כאשר אחז בה- מגעו היה רך ומבטיח ואולם ידעה שהרכות הזו לבטח תשנה את פניה לקשיחות לה נזקקה. כששאלה אותו בשיחתם מה הצבע האהוב עליו, החליטה ללבוש תחחון בצבע המועדף על אדונה ואכן כאשר נותרה עירומה כשרק תחתון אדום דק קישט את חלציה, היא יכלה לשמוע אותו מחייך. לאחר כל זה, הובילוה אל מתקן שדמה לכיסא הפוך וקיבע אותה באופן בו היו חמוקיה מופנים אליו. צווארה שהיה מקולר נקשר לקדמת הכסא ומנע ממנה תזוזה. הוא כיסה את עיניה לבל תוכל לצפות את הבאות.  היא ידעה שעתה עליה לפדות את חובה אליו ולספוג את עונשה. " את יודעת למה את נענשת?" קולו פילח את השקט. בטרם הספיקה להשיב, אמר לה: "את מתווכת איתי ושואלת שאלות על נושאים שאסרתי לך לתהות לגביהם! אני זה שאחליט מה טוב עבורך, אני זה שקובע!" גופה החל להתפתל בחוסר נוחות אך בו בעת, היו תחתוניה לחים. " בכל פעם אצליף בך עם שוט אחר, אלמלא התחתון האדום שלגופך- הייתי מצליף בך יותר  אך זה קנה לך הקלה בעונש ומניית ההצלפות תעמוד על 10 בלבד". ההצלפה הראשונה והשנייה לא היו כואבות, היא ספרה בכל פעם שהצליף בה. לאחר שנטל שוט אחר, הרגישה תחושת צריבה כאשר הכה בה. ככל שהתקרבה לכלות את מס' ההצלפות שייעד לה, היו אלה כואבות מרעותיהן כבתחילה. לאחר שסיים, ליטף את ראשה כמבקש להרגיעה- לו ידע עד כמה תחושת הלחות הלכה ונתעצמה לה, היה מצליף בה 10 הצלפות נוספות. 

המתקן הבא היה מוכר לה הלא הוא מיטת הריתוק המהוללת. שוב השקט האימתני הזה מלווה בקולות רשרושים גרם לה לפחד והיא שהייתה נתונה לכל אשר אדונה יחפוץ לעשות בה, חששה עד מאוד מהבלתי צפוי. זעקת כאב חנוקה  נפלטה אל חלל החדר, כאשר חיבר מצבטים אל פטמותיה. הכאב הפך חד ומרוכז, בליבה התחננה שיקיץ הקץ ויסיר אותם ממנה. לאחר מס דקות, כאילו שמע את תחנוניה אכן הסירם ממנה. 

אל אוזניה נתגנבו קולות צעדיו ועתה הוא עמד לצד ראשה, פתח את רוכסנו וקרב את כלי זינו אל פיה. כתורן מתרומם עמד בשיאו וליטף את שפתיה והיא החלה להכניסו אל פיה. הוא אחז בראשה והיא מצצה אותו בשקיקה, התנוחה בה הייתה מקובעת הקשתה עליה לנוע בחופשיות אך יותר מכל היה חשוב לה לרצות את אדונה ולכן לא פצתה את פיה אלא רק הייתה עסוקה במלאכת המציצה המופלאה אשר חפץ אדונה ביקרה. צלילי העונג שפלט כאשר המשיכה במעשיה, הסבו לה אושר והיו למנגינה מופלאה ואהובה. לפתע עזב אותה ושב לצידו האחר של המיטה, כשרגליה פשוקות אל מולו ופס דקיק וארעי של תחתון אדום מפריד בינו לבין הכוס שלה. הוא הסיר את התחתון וינק אותה אליו, לשונו המיומנת נעה במעגלים מרטיטים סביב הדגדגן אשר זה דמה  למבצר נכסף, שיש לכבושו ואכן כשלושונו כבשה אותו וינקה אותו בלהט, גופה התקמר והתכווץ בעונג. לשונו הוסיפה לטייל שם- מלטפת, מענגת יונקת את חומיה ושולחת ויברציות עדינות של הנאה צרופה. 

לאחר ששאב אותה אליו, החדיר אליה ויברטור, שהיה גדול מידי עבור מבנה גופה.  " אהההההה" צרחה כאשר זה הלם בה בחוזקה ולאט לאט גופה החל להתרגל לגודלו העצום. כאשר לחץ על כפתור הרטט, גופה הפליג למחוזות אחרים- אל השיא, אל הקץ! 

בקולה הרועד, ביקשה ממנו לשוב לקדמת המיטה ולהחדיר את איברו אל פיה כמתחננת להשיב לו כגמולו, לחוש את פרפוריו בין לסתותיה. 

כשלבשה את התחתון האדום, הוא היה ספוג במיציה ובכל זאת לבשה אותו שוב. את יתר היום בילתה בתחושה הבילית ולעיתים היה החיוך כובש את פניה- רק היא ידעה למה!

למן הרגע הראשון שחייגה את מס' הטלפון, גוון קולה נעשה עמום. רשת הבטחון הסלולרית שיצרה חיץ בינה לבין הקול האחר שבקע מן העבר השני- לא היה בידה כדי לסלק חששות ופחדים, שכן אלו הלכו והתעצמו מרגע לרגע. בצידו האחר של הקו, נשמע קול בס גברי ששידר בטחון ועוצמה גם יחד.  לבל הכרתיו ואומנם נוצר אצלה הרושם כי עסקינן באדם דעתן ואסרטיבי. "מה שמך" תבע לדעת. בקול חלוש, השיבה על שאלתו "ענת". כך נמשכו להן שיחות ועוד שיחות, חלקן דרך הטלפון חלקן דרך המקלדת. שני הצדדים חקרו האחד את השני, כל אחד ותהיותיו שלו. ניכר כי ניסיונו הרב האפיל על ניסיונה המועט, שהרי לא הרבתה בקשרים מן הסוג הזה. ניסיונה הדל לא עמד בפרץ אלא שקולו הפך חד ומשונן כעקרב המבקש להחדיר את ארסו אליה. הם קבעו להפגש בבוקר סוער במיוחד כאספקלריה מושלמת לסופה שפרפרה אצלה בפנים.

הוראותיו היו מדיוקות, ענת התבקשה להגיע לכתובת מסוימת ולהחנות את רכבה בצד הדרך. משהגיעה למקום המפגש, היה גורלה נתון בידו. מבלי אומר, בחרה לציית לקולו של גבר זר אשר לא הכירה ולא פגשה מעולם. מבלי שידע, גרר אותה למערבולת שספק אם רצתה להיחלץ ממנה. בעת שעמד מנגד וצפה בה מהצד, היא נכנסה לרכבו כפי שהורה לה. בתא הכפפות היו מונחים אזיקי מתכת וכיסוי עיניים, על ההגה הודבקו מדבקות קטנות שחורות. הוא הותיר בידה את זכות הבחירה לעניין כיסוי העיניים "לפנייך כיסוי עיניים או מדבקות, אני רוצה שתסגרי את עינייך" מבעוד מועד הדגיש בפניה כי יהיה עליה להרכיב משקפי שמש, עתה הבינה מדוע. היא הדביקה על עיניה את המדבקות שהדביק עבורה על ההגה ולאחר שסומאה ראייתה, נטלה לידה את האזיקים שהיו מונחים בתא הכפפות ואזקה את עצמה. העובדה כי שררה ברכבו לבדה, יצרה אווירה מתוחה להפליא עד כי היה ניתן לחתוך את המתח בסכין. לא זה בלבד אלא שהייתה צריכה להמתין לבואו ובזמן הזה, שנדמה שנמשך כנצח, מוחה החל לעבוד בקדחנות ולספק לעצמו תסריטים מבעיתים.  כעבור זמן קצר, הוא נכנס לרכבו, הידק את חגורתה והחל לנסוע. היא לא ידעה לאן ולא הוסיפה לשאול, משום מה סמכה עליו שיובילוה בבטחה אל עבר היעד הנכסף. הרכב נעצר, והוא החווה לו בידו לצאת מן הרכב תוך שהוא מוביל אותה בצעדים מדודים וזהירים אל פאתי בניין מגורים. "אנחנו במעלית" הודיע לה. כשנכנסה לדירתו ידעה כי ניתק עולמה וכעת הייתה נתונה למרותו. ללא ספק כבשה את מבוכתה בכך שהסתייעה בעובדה שאינה רואה דבר. בליבה הודתה לו על כך שכיסה את עיניה ואולם כשבקש ממנה להתפשט, הרגישה נבוכה ומבוישת. לבקשתה, נתן את הסכמתו לכך שתישאר בחזייה ובתחתון. לאור השתאותה בביצוע מטלה פשוטה זו , הוא עזר לה להתפשט. היא עמדה שם מולו ועל אף שלא ראתה דבר, הרגישה איך עיניו סרקו את גופה. לאחר שלגמה מכוס מים שנתן לה, הוא הצעיד אותה ברחבי החדר. הוא הסיר את האזיקים וקרב אותה למתקן קשירה בצורת משולש שירד מהתקרה. ידיה נקשרו מאחור וגופה החל לרכון קדימה כאשר משך בחבל והרים את המשולש למעלה. הוא הסיר את שארית מלבושה, עתה עמדה שם במערומיה. האופן בו הדברים התנהלו והעובדה כי הייתה קשורה בצורה זו, הרטיבו את אזור חלציה, היא הרגישה בזה כאשר שלח אצבעות וליטפה שם.

"אהההה" צעקה כאשר הצליף בה. דקה לאחר מכן, חסם את פיה באמצעות גאג ושוב החל להצליף בגופה. היא פלטה צעקות חנוקות שלא היו להן כתובת, אף אחד לא יכל לשמוע אותה. לאחר כמה הצלפות, הוא הפסיק ונתן לה מנוח. הדממה שיגעה אותה, היא יכלה לשמוע אותו מתהלך בחדר ואוסף לחיקו אביזרים מרשרשים. ליד אוזנה, הניף באביזר הלקאה ובתגובה לכך גופה הצטמק מפחד. לאחר זמן מה, שהייתה תלויה שם, הוא התיר את החבל ושחררה לחופשי. תחושת החופש תעתעה בה, ברי כי מצבה החופשי היה זמני בלבד והנה בזמן המועט שהותיר לה, נזדמן לה לחלץ את אביריה ולהתמתח קלות. שוב הוביל אותה בחדר והורה לה לשכב על מיטת ריתוק (מיטת חשמל). הוא הסיר מפיה את הגאג ושאל :"ניסית בעברך חשמל"? "לא לא לא לא לא" השיבה באימה תוך שהיא מנידה ראשה ימינה ושמאלה. הוסיפה ואמרה" "אני לא רוצה לנסות, לעולם לא!" גופה החל לרעוד, מעולם לא פחדה כך. "זה בסדר, כרגע לא אשתמש בזה" פלט לעברה תוך שידיו מלטפות את גופה ומבקשות להרגיעה. משהחליט להמשיך בזממו, החזיר את הגאג לפיה. שוב פלטה אנחת כאב כאשר הרגישה צביטה עזה בפטמותיה, הוא חיבר 2 מצבטים, אחד לכל פיטמה. העובדה כי לא ידעה מה עתיד לבוא, גרמה לגופה לרעוד. אחוזה תזזית, שכבה שם. מכשיר רוטט נתחב אליה והיא החלה להצטנף. עתה שכחה מקיומם של המצבטים והחל להתקמר בהנאה. אנחות הכאב התחלפו במהירה בצלילים מרנינים של עונג. לאחר מכן, הרגישה את לשונו המיומנת על הדגדגן שלה, גופה התפתל בעונג כחתולה מגרגרת המתלטפת בידי אדונה. לפתע הפסיק.

שוב שררה דממה אימתנית, שוב שמעה איך נוטל לידיו אביזרים שונים, שוב שבה לדבר אל עצמה ולהשקיט את הלך מחשבותיה. הוא חיבר לשפתיה מצבטים- שניים מכל צד כך שהכוס שלה נפער אל מולו. כמעיין המתגבר, מיצי יחומה שטפו אותה עד כי הרגישה את הרטיבות פולשת לירכיה. המצבטים שהיו מחוברים לפטמותיה, הוחלפו באחרים. גופה סמר, תחושת צריבה הציפה את פטמותיה, להוסיף לכך את המצבטים שחוברו לשפתיה- היה ניתן לכנות זאת כסימפונית כאב מתגברת. היא החלה לזוז, לנסות להשתחרר מגורלה, סוגרת את רגליה שוב ושוב. "אל תסגרי את הרגליים, השאירי אותן פשוקות". היא הפרה את הוראתו והוסיפה לזוז ולסגור את רגליה. בעקבות כך, הידק את הקשרים והוסיף קשרים חדשים שגרמו לרגליה להישאר פשוקות. הוא הסיר את המצבטים מהשפתיים והצליף בה בדגדגן. 2 הצלפות כואבות מאוד גרמו לה לצרוח מכאב ובו בעת להשתתק מפחד. "זוכרת את רעש ההצלפות ששמעת באוזנך?, אל תגרמי לי להצליף בך". היא ידעה כי נענשה על שלא נשמעה להוראתו אך הפחד הוא זה שהשתלט עליה וגרם לה באופן לא רצוני לסגור את רגליה. רעידות גופה היו סממן חיצוני לפחד שכיווץ את בטנה ופרפר בקרבה.  גופה היה חלוש ודואב. הפטמות שרפו והקשרים ההדוקים החלו לכאוב. הוא הצליף בגופה, צעקותיה נתקלו בכדור שחסם את פיה. לפתע שוב הרגישה את לשונו- מענגת אותה, חולשת על שפתיה ועל הדגדגן שלה, גורמת לה לרטוט בעונג. הוא החדיר מכשיר רוטט לתוכה, סימפוניה הכאב התחלפה במנגינה אדירה של הנאה. הוא שב ללטפה עם לשונו והנה התקרבה אל שיאה. היא השתתקה וכל רצונה התהווה בהגעה לאורגזמה, אשר זו לא איחרה לבוא לנוכח מעשיו המענגים של אדונה.

לאחר שבאה על סיפוקה, התיר אותה מכבליה ושחררה לחופשי. "אני חושש שתבהלי כשתראי מה מונח לפנייך, את רוצה שאוריד את הכיסוי?" סקרנותה בערה בה, היא השיבה בחיוב. לאט לאט, קילף מעליה את כיסוי העיניים. האור היה לה לתחושה זרה ומנוכרת, אישוניה התכווצו, שכן הייתה נתונה זמן רב בעלטה גמורה. היא נשאה את מבטה לעברו, הוא היה גבוה ממנה וגדול ממנה. גבר בסוף שנות ה-40 בעל ידיים גדולות ורחבות, מרשים בנוכחותו.  את המחזה שנגלה לפניה, לא דמיינה שאי פעם תראה.  לפניה נגלו מזוודה ענקית רוויה באביזרים שונים ומשונים, מיטת הידוק ומשולש קשירה קשור לתקרה. בצעד זהיר, ניגשה אל המזוודה ונטלה לידיה זוג מצבטים "בזה השתמשת?" בקשה לדעת. "לא" הוא הצביע בידו על מצבטי מתכת שהיו שרויים על מיטת הריתוק. "באלו השתמשתי ולאחר שהנחתי אותם על פטמותייך חיברתי אליהם כבל מתכת" הוא נטל מידה את המצבטים שהחזיקה, כשהבינה שיתכן וידגים את השימוש בהם, החלה לצעוד לאחור. "בואי לפה!" היא חזרה למקומה וכשם שציפתה, אכן חיבר אותם לפטמותיה. למעשה לא היו אלו מצבטים אלא אביזר לשאיבה. פטמותיה נשאבו והדבר כאב מאוד עד כי לא יכלה לשאת את הכאב והתחננה על נפשה שיתיר אותם. הוא נשמע לתחנוניה והסיר אותם ממנה. עתה נטלה לידה גלגל משונה, שלא פגשה מעולם. "זהו גלגל המתהדק על השד ומוחץ אותו עד כי בשלב מסוים הדם חדל לזרום" היא הניחה בחזרה את החפץ המשונה, הוא אסף אותו לידיו. כמי שקפאה שד, היא צעדה לאחור והוא שוב הורה לה לשוב למקומה. "בבקשה אל תנסה את זה עליי. לא אוכל לשאת זאת". הוא הרגיע אותה והבטיח כי לא יהדק זאת "אני רק רוצה שתראי מה זה עושה". לאחר שהבינה מה ייעודו של המכשיר, לא הוסיפה ליטול אביזרים נוספים לידה. לעצמה חשבה כי מוטב שלא תוסיף לשאול שאלות, שהתשובות עליהן עשויות להיות כואבות מאוד.

חלשה ונרעדת, החלתי לפסוע אל עבר הדלת, שולחת מבט מחויך אל עבר המכונה המשומנת שעד לא מזמן חוללה בי פלאים ועשתה בי שומות. עתה לא הפריעה לי נוכחותם של זרים בחדר, מדושנת עונג חיפשתי אחר אותן זוגות עיניים- רציתי שיבינו כי נוכחותם התבטלה אל מול מעלליו של אדון רובוט. יכולתי לשמוע את נשיפותיהם או שמא היו אלה נשיפותיי שלי. קולה של תמר פילח את תחושת הריחוף שליוותה אותי: "את ממש רועדת" חייכה קלות. "בחיים לא חוויתי דבר כזה" השבתי בחיוך. החלנו לצעוד אל עבר הדלת, מותירות חוויה מדהימה, שתקצרנה המילים ותרחב היריעה כדי לתארה. גופי החלוש דרש מנוחה ואילו מחשבותיי נדדו אל עבר החוויה הבאה. חוסר הוודאות הוסיף לאווירה המסתורית והמעורפלת, כשה תמים הובלתי אל הלא נודע. הבזקים קצרים מן החוויה הקודמת התקבעו במוחי כמי שמסרבים לתת לי להמשיך הלאה. אף שהזזתי את ראשי קלות מצד אל צד, הם שבו להופיע ולצידם פרץ רטיבות ענוג.

החדר הבא היה די סמוך לקודמו. תהיתי לרגע מי תווה לנו את הדרך המופלאה הזו וכיצד טמנה תמר את ידה בצלחת. אני ותמר ניצבנו אל מל דלת עץ צבועה בסגול.  עירומות ונטולות כל מחסה, סתורות שיער, פראיות ממש. הדלת נפתחה במהירות ואני ותמר צעדנו בבטחה אל החדר כלמודות ניסיון מן החוויה הקודמת, הרי לבטח לא יאונה לנו כל רע ומכאן רק טובה אחת תצמח לנו. כלום נכון הדבר? שום דבר לא הכין אותנו לעתיד לבוא..

שלושה גברים עמדו במרכז החדר, מבטם החודרני לא הותיר מקום לספקות. כל מאווייהם היה לחלוש אל גופי ולגמוע אותו. גבר אחר גרר את תמר ופלט אותה אל מחוץ לחדר, נותרתי שם לבדי. החלתי לצעוד לאחור וכמעין ריקוד איטי הם החלו לצעוד לעברי, מצמצמים את מרחקם אליי, מאגפים אותי ולא מותירים לי מרחב להלך בו עד כי גופי נצמד אל דלת הכניסה... "ששששש!" בקע קולו של אחד מהסובבים. "תקשיבי, אנחנו הולכים לכסח לך את הצורה, את יכולה לצרוח מכאב או לצרוח מהנאה... בכל מקרה, היי בטוחה שתצרחי!"

מוכת הלם, מסרבת לעכל את התמונה המתגבשת מולי, מבקשת למצוא נתיב מפלט אך לשווא- בלעתי את רוקי בשקט. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ובמקום להתנגד הצהרתי בהפגנתיות "אוקיי אוקיי, אשתף פעולה! אני מבטיחה ובלבד שלא..." גב ידו המחוספסת העיפה סטירה מצלצלת את לחיי. היה זה האיש אשר דיבר אליי בתחילה אשר סטר בחוזקה. עתה ידו חסמה את נתיב האוויר שלי- הוא אחז בגרוני וסתם את פי. "סתמי את פיך! בקשתי שתשתפי פעולה?! אני דווקא מעוניין להכניע אותך, לראות אותך נאבקת וכורסת תחתיי. ברשותך, מצאתי לעזר שני חברים אשר נרתמו למשימה הזו. אז בואי נסכם שאת לא עונה לי ולא מתחכמת. ברור?" השלושה הטיחו את ידיהם בפניי וסטרו לי סטירות, שמספרן נמחה מזיכרוני. היה לי ברור שיש מישהו אחד שמפקד על המתרחש ושניים נוספים, שסרים לפקודותיו. לא הבנתי לאן נעלמה תמר ומה עלה בגולה, חיכיתי שתתפרץ אל החדר ותפסיק את המתרחש, תאסוף אותי אל חיקה ותרגיע אותי. כמובן שכל זה לא קרה.

שני עוזריו של מר שולט אזקו את ידיי בחוזקה וקשרו את ידיי אל מעין חישוקים שהיו מקובעים בקיר, באופן בו נגלה כל מערומיי ומבושיי. על אף שהייתי עירומה עוד קודם לכן, התנוחה הזו הותירה אותי חשופה מכל. ארבע ידיים עיסו את שדיי בחוזקה, לעיתים צבטו את פטמותיי. מנהיג העדר, הצמיד את פיו אל פי וניסה לנשק אותי. ביתר שאת, לשוני נכרכה סביב לשונו עד כי היו לשונותינו למקשה אחת. הוא מצץ את לשוני ונשך את שפתי ואני החלתי לבכות ברעד. לפתע השניים החלו לסטור על שדיי, כל אחד בתורו. בעירה נדלקה בגופי העליון, כאילו מישהו צרב את גופי שוב ושוב ולא נתן לי מנוח. צרחתי, יבבתי, התחננתי שיפסיקו אך אלו לא שעו לצעקותיי. לאחר מכן, הפסיקו במלאכתם והחלו לנשק את שדיי, למצוץ בחוזקה את פטמותיי. השדיים שלי זכו לסטירות חזקות ומפעם לפעם נצבטו וננשכו. אף שמצצו את פטמותיי, הייתה יניקתם דואבת. אותו מנהיג שדיבר אליי בתחילה, הורה להם להפסיק. בתנועה מהירה, סימן להם לשחרר אותי והם סרו במהירות לבקשתו.

השכיבוני על שולחן קטן, עתה נגלתה לעיניי תקרה מהממת עטורה בציורים סגלגלים, משום מה התפעלתי מיופייה ולרגע ניתק גופי מהכאב.  אחד מהם אחז אותי בחוזרה וריתק אותי אל השולחן. הרגשתי איך אצבעותיהם  חלשו אל מקדשי והכוס שלי נפער בכאב רב. שוב ושוב דחפו אצבע, שניים שלושה אל חלציי הבוערים. צביטה בדגדגן ושוב אצבעותיהם נטמנו בי בעוצמה רבה. למשמע צרחותיי, הם הגבירו את מעשיהם. שמעתי את צחוקם בעמימות, דקותו ארוכות זיינו אותי באצבעותיהם. תחושת צריבה ושריפה הבעירה את חלציי. לפתע הפסיקו. קולות רכיסות רוכסני מכנסם הדהד באוזני ויכולתי לנחש מה עתיד להגיע. שוב ניסיתי, בכל כוחי להדוף אותם מעליי אך הייתי חלשה מידי כדי שניסיוני יוכתר בהצלחה. נכנעתי להם, פשוט נכנעתי! הראשון נכנס אליי ובתחילה הפגין עדינות אשר עד מהרה, כאשר שמע את רעיו מעודדים אותו, הפכה לפרא רב. הוא קרע אותי מבפנים, מישהו סתם את פי כדי שלא אצרח. הוא הלם בי חוזקה שוב ושוב, קדימה ואחורה כמתדפק בחוזקה אל קירותיי הפנימיים. אחר כך זין אחר, למזלי קטן יותר נכנס אליי והשתולל בגופי. לרגע הוקל לי בשל הבדלי הגודל אך בטרם הספקתי לאמוד את הבדלי הכאב והסבל, והנה הרגשתי את הראשון חודר אליי אנאלית ובועל אותי בו זמנית. שני כלי זין היו בתוכי בן זמנית: האחד מלפנים והשני מאחור. צרחתי כמו שלא צרחתי בחיים! בכוח רב, האחד נע בתוכי מאחור והשני מלפנים. הרגשתי צרה מאי פעם, הרגשתי איך גופי משתתק לנוכח עוצמת הכאב. באמת שנקרעתי מבפנים. צרחתי באימה ודמעותיי החליקו על לחיי.

" אז מה יגרום לך לשתוק?" שאל הקול המוכר. עד מהרה דחף את כלי זינו אל פי. אין לתאר את גודלו הרב, עתה לא יכולתי להוציא הגה. שלושתם הכו בי, כל אחד מכיוון אחר. כך המשיכו לחלל את גופי תוף שהם מחליפים עמדות. כאשר מר שולט צלל אל מעמקיי, היה הכאב רב יותר. עוצמת הכאב נקבעה בהתאם לגודל האיברים שנכנסו אליי. הם לא נתנו לי מנוח עד שהדלת נפתחה וממנה בקע קול מוכר ואהוב: "עזבו אותה, אני חושבת שהספיק לה..."

תמר?!

חוזרת מבילוי ומאזינה לצלילי הרדיו...היה זה שירה של דנה ברגר (מחכה לו) שהביא אותי לכתוב את השורות הבאות

(נוסח "מחכה לו"- דנה ברגר) 

מחכה שתחזור

תפרום אותי לאט

כפתור אחר כפתור ואז מגע מלטף

ספק אם אצטנף או אצטמרר כולי 

הרי זה שאתה שהתרחקת

איך אני אתרגש 

מחכה לו שיבוא ויקח אותי

מחכה לו שיבוא ויכאיב רק לי

עם כל ההצלפות שבעולם

שיצלק ושישאיר חותם

אבל הוא נעלם 

מחכה שתעורר

ותנשק קלות

תקשור אותי לקיר

מבלי לומר או להזהיר

מבטיחה שאתאפק

אחזיק עצמי חזק

ולמצער אבכה ולמצער ארעד

איפה אתה? סדיסט שפוי אחד

מחכה לו שיבוא ויקח אותי

מחכה לו שיבוא ויכאיב רק לי

יקח אותי אל כתובת רחוקה

ולו אם אתנגד אז הוא ידע

שרק בחנתי גבולות

כלום סבלנותך נגמרה?