כשנסעה למוסך לשם טיפול ברכבה המקרטע, חייכה …….לעצמה כל הדרך.
חיוך דבילי עיוות את זווית פיה, רק היא ידעה כי שמור לה טיפול מסוג אחר.
שעה שאדם מיומן אחד יתקן את רכבה ,אדם אחר... מומחה בתחומו, יתמודד מול חומות הגנתה וינסה לפרק את מבצרה.
היא התנהלה מולו תוך התגרות בגורלה... מתחצפת,מותחת את גבולותיה עד אין קץ ,
בעוד הייתה נוהגת לשוות לכך מראה תמים ונטול אשמה. "את גיבורה מרחוק" ניסה לקרוא אותה לסדר, אך זו נהנתה להלך בין הטיפות כל אימת שהמקלדת והמסך שימשו לה חיץ בינו לבינה. במצב אחר הייתה חוטפת על כך, שהרי הונחה בפניו תשתית ענפה של הצדקות להשיב לה כגמולה. היא הגיעה כמה דקות לפניו, דוממה את המנוע והשעינה את ראשה לאחור. כשסובבה את ראשה לעבר החלון, ראתה את אדונה עומד ומחכה לה. על אף שידעה כי יכאיב לה מאוחר יותר, לא יכלה להסתיר את התרגשותה כשראתה אותו. היא יצאה מהרכב והחישה את צעדיה לעברו.
הרכב נשאר במוסך לכמה שעות ובזמן הזה הם פרשו לבית הקפה הסמוך. הם התיישבו בשולחן צדדי ושתו להנאתם, היא גוללה בפניו את תקציר אירועי השבוע והוא סיפר על אודות פרויקטים שהעסיקו אותו בעבודה. מהצד לא היה ניתן לנחש שבעוד דקה או שניים, יוציא מצבטים ממתכת ויניחם על השולחן. כשאלו הונחו על השולחן, היא קפאה על מקומה ושטף דיבורה נעשה עמום
לרגע התעשתה וניסתה לדבר אל ליבו שיחזירם אל כיסו ויחוס עליה. פניו הקשיחו ועיניו ריצדו מולה, הוא ביטל את דבריה קרב את המצבטים לעברה- עתה היו אלו במחצית השנייה של השולחן, קרוב אליה ורחוק ממנו כאילו הייתה פעולתו מבקשת לסמן את יציאתם מטירוטורית השיפוט שלו אל מחוזה שלה. תנועתו, איפוא, היוותה מילת זירוז להנחת המצבטים במקום שייעד להם. שפתיה של ענת נעשו צרות ומכווצות והחריצים שנחרצו סביבן רמזו על מתיחות. הרטוריקה לא צלחה והם עשו דרכם אל רכבו. לאחר שוידאו כי אין אנשים בסביבתם, הוא הרים את חולצתה וחשף את שדיה שהיו זקופים כרחמים. אצבעותיו תפסו פטמה אחת והידקו את המצבט. "חשבתי שתניח את המצבטים על פטמה אחת בלבד?" ענת סנטה בו. הוא הסתכל אל תוך עיניה באדישות מופגנת והניח את המבט על פטמתה השנייה. כעבור דקה, הידק את האחיזה. גופה התפתל וקולות כאובים השתחחרו מפיה. "ששששש שקט! אף מילה!" סתם את פיה והיסה את דבריה, שעתה נשמעו כמו גיבובים חלולים. נראה כי הזמן עמד מלכת וככל שהמחוג התקדם, הוא הוסיף להדק את המצבטים. היא שוב פלטה רצף צווחות, הוא שוב סתם את פיה וחוזר חלילה.
הדרך חזרה למוסך, נדמתה כנצח. שיבושי הכביש ובורותיו הרבים, גרמו למצבטים לזוז ולהזכיר לה את קיומם. לבסוף הגיעו למוסך, הוא הורה לה להישאר ישובה ברכבו, בעוד שעשה דרכו אל עבר פאתי המוסך. עיניה עכבו אחריו כאילו ביקשו לסמן לו כי לבל ישכח אותה ואת המצבטים. היא החלה להתפתל ולזוז באי נוחות בכיסאה- תנועותיה הגבירו את המיחושים בחלק גופה העליון יען כי הזיזו את מצבטיה בכל פעם שזזה. לבסוף, מצאה את התנוחה ונשארה מקובעת עד ששב וחזר לרכב. "לגבי התקלה, יתכן ונצטרך לשוב למוסך. לגבי המצבטים- את יכולה להסיר אותם" כמוצא שולל רב, החלו ידיה מפשפשות מתחת לחולצתה, מסירות את המצבטים ממנה. "אהההההה" הסרת המצבטים הייתה לפעולה כואבת פי כמה וכמה מהנחתם. היא הידקה את שפתיה בחוזקה עד שהחווירו, שכן אחרת היו נישאים עיניהם של הסובבים במבט משתומם כדי לברר את פשר צעקתה.
כשמר מוסכניק סיים את הטיפול ברכבה, הגיח אדונה וסינן לעברה בשקט ארסי: "ענת, את הטיפול בך לא סיימתי. סעי אחריי, אנחנו זזים מכאן!"
