My Heart

בא לי שתשחק איתי.. 

אני אהיה הכלבה הטובה 

שלך. 

אוהבת לאוהב אותך. ❤️

צלם-

חשבתי שחור אבל לא כך היה. 

חשבתי שאני אשמה.

חשבתי שאני טיפשה. 

חשבתי על אז

אבל אז לא היה ככה. 

חשבתי שחור, שמיים אדומים. 

חשבתי בבכי, חשבתי אדמה. 

חשבתי קור, חשבתי אשמה. 

אשמה, שאני, אני, אני.. 

חשבתי אני. 

אז הילדה הופיעה מולי. 

ילדה קטנה, תמימה וטהורה. 

ידעתי כיום אשמה, אשמה. 

אבל לא. לא אשמה. איך זה פתאום.  

ילדה קטנה הופיעה פתאום, טהורה, לבנה. 

זכרונות מודחקים הופיעו פיתאום לא אשמה.

לא אשמה. 

ילדה קטנה.  

ילדה טהורה. 

ילדה לבנה הופיעה פתאום..  

ילדה.

לחזור על זה עוד ועוד וכל פעם להיזכר במשהו אחר. 

לא פשוט. לא פשוט. 

זוכרת את הלילה. את החושך. את הריח של הים. 

התחלתי להיזכר בדברים שהמוח שלי דחק לפינה רחוקה. 

מצד אחד רציתי שימשיך להיות שם בפינה ולא להיזכר. אבל האשמה הזאת.. והייתי חייבת את הפינה הזאת לשים במרכז. ולעבד את זה. בשבילי.  בשבילי.  להתמודד.  

מצד שני הפינה הזאת גורמת לי להבין לאט לאט להיזכר בפרטים חדשים. אני רואה ילדה קטנה שלא ידעה ולא הבינה מה קורה.   

אולי התהליך עם הפסיכולוגית סוף סוף יגרום לי לשחרר את האשמה הזאת שהורגת אותי מבפנים. 

אולי התהליך הזה יגרום לי להאמין בעצמי. 

להיות חזקה 

אז הבנתי שיש לי קושי להראות רגשות- זה הפסיכולוגית גרמה לי להבין. 

אני עובדת על זה..

פשוט לא יודעת מה עושים עם זה ואיך להראות חום? אהבה ? אכפתיות? 

אני מאוד עיניינית עם מטרה וזהו. עושה רושם של טיפוס קר אבל אני לא,  באמת.  פשוט לא יודעת איך לשדר אחרת. איך להיות אחרת. אני עכשיו לומדת. וזה באסה.  אני משדרת משהו שאני לא.. 

בחדר כושר מישהו אמר לי שאני מלחיצה אותו.. ואני לא כזאת. רוצה לשדר אחרת. איך עושים? 

אז אם אתם מזהים אותי למה אתם לא אומרים לי שלום?