הוא עדיין יושב שם בספה. ככה אני זוכרת אותו ככה אני עדיין חולמת עליו.
הוא עדיין בספה ולא הולך.
ההוא שלקח לי את התמימות, את הנעורים. ההוא שהרס. שפשע.
עברו כל כך הרבה שנים מאז גיל 13 וחצי. עברתי הרבה בדרך. היו שנים שהדחקתי. הדחקתי קיצוני. חיפשתי את הסכנות בדרך והיו לא מעט.
החבר של אמא.. אמא ידעה. אבא גם ידע ופשוט נעלם לשנה. אמא לא תמכה. האשימה אותי שכבייכול לקחתי לה את אהבה.
האהבה שלה פגעה בי, אנסה אותי ופצעה את הנפש שלי.
לקחתי את האשמה. אני אשמה. שהוא פגע בי. שאמא כבר לא אותו בן אדם.
אמא אומרת שאני צריכה להשתחרר. שאני תקועה שאני כל הזמן חוזרת על אותו הדבר. וזה נכון.. אני מוגדרת עם פוסט טראומה ויכול להיות שאני באמת תקועה מאז.
אני מאשימה את עצמי. חושבת שאני עם איזה כתם שכולם רואים. הבנתי שיש בנות שעברו אונס שגם מרגישות את האשמה. שיכולתי לעשות דברים אחרת אולי זה היה מפסיק? אולי אם הייתי מתנגדת יותר. צועקת יותר. אומרת לא בצורה תקיפה יותר. אולי אם לא הייתי שותקת...
בנות שעוברות אונס אני אף פעם לא מאשימה ותמיד אומרת הן לא אשמות. אז למה אני אשמה?
לא משתחחרת מהאשמה הזאת שמלווה אותי.
החרדות שלי היום הם בגלל העבר.
תמיד היו לי חרדות. תמיד. אבל אז בגיל הנעורים, הדחקתי. החרדות היו אבל לא מנעו ממני לעשות כלום. הייתי עושה עושה עושה עם כל כך הרבה סכנות.
עברו כל כך הרבה שנים אבל אני עדיין תקועה עם האשמה עם הזיכרונות של אז.
הוא עדיין בספה יושב שם ולא הולך.
הוא המשיך את החיים ואני עדיין תקועה.
תקועה עם חרדות עם פחדים עם חוסר ביטחון.
אני מתמודדת כל יום. כל יום.
אני יודעת שאני חזקה. גם אז הייתי שבחרתי להכניס אותו לכלא. הייתי לבד. הרגשתי כל כך חלשה בכיתי. זוכרת אותו בבית משפט מחייך.אבל למרות הכל עשיתי. בחרתי להתמודד מול.
אני יודעת שאני חזקה אבל מרגישה כל כך חלשה.
אני יודעת שאני יכולה להתמודד עם הכל אבל כל כך חלשה.
החרדות. האשמה. אשמה שמלווה אותי שתלווה אותי בגלל ההוא שיושב עדיין בספה..