אתה לא תדע שבגיל 6 חיכיתי לאבא שיבוא.
חיכיתי לאבא שיחבק אותי.
לאבא שיוציא את אחי ואותי מהבית.
זוכרת בגיל 10 רבתי עם אמא. אבא לא היה.
אבא אף פעם לא היה.
היינו אחי אני ואמא.
אמא בהתקף עצבים זרקה עלי כפית..
נשמע מצחיק אבל לא בשבילי.
חברה רצתה שאשב איתה
ובחרתי "לעשות את עצמי ישנה".
כי הכפית פגעה לי בגבה. היה לי אדום ונפוח. התביישתי.
אמא תמיד פגעה.
להגן על אחי זה מה שתמיד רציתי.
תמיד ארצה.
אפגע בשבילו ואמות בשבילו.
או אח שלי קטן וחמוד.
רוצה להגן עליו מכל הרע.
רוצה שהוא יהיה הגאוה שלי.
או אח שלי קטן. הוא שלי.
לא אתן לאף אחד לפגוע בך. גם לא לאמא.
כמה שמרתי עלייך מפניה.
רק אתה ואני ואמא יודעים.
אבא שלי.. איפה היית שאמא הכניסה הביתה את הבחור הזה. החבר שלה.
הבחור הזה שהרס אותי. את הבית. את אח שלי.
הבחור שאנס אותי מגיל 13 וחצי עד גיל 16.
אמא גילתה אחרי שנה מה הבחור עשה.
היא אהבה אותו.
לא רצתה שאלך למשטרה.
נשארתי בבית.
לאן אלך?
הייתי יושבת בספסל בשכונה בלילות
רצה לספסל שלי
רצה יחפה
רצה בגשם
הספסל שהקשיב לי
ראה את הבכי שלי
הספסל שלא שפט אותי
הספסל שראה את הטקילות ששתיתי..
ראה את הכאב.
שאבא חזר לחיי ושמר קצת על קשר..
הרגשתי שאני רוצה את אבא.
זוכרת שהתקשרתי לאבא
זוכרת שישבנו במסעדה
הייתי בת 15 וחצי.
סיפרתי לך אבא, שהבחור פגע בי.
הלכת אבא. נעלמת לי שוב לשנה.
כשחזרת אחרי שנה, הסברת לי שהיית אצל פסיכולוגית והיא אמרה לך שאני צריכה את
האומץ ולהתלונן לבד.. שאתה לא יכול לעשות את זה בשבילי.
אבל רק רציתי שתהיה איתי.
מאשימה את עצמי כל כך.
בגיל 16 וחצי כמעט 17 החלטתי ללכת למשטרה ולהתלונן.
הייתי לבד. בלי אמא בלי אבא. לבד.
זוכרת שבאותו יום אמא השתגעה מעצבים כי היא גילתה שהלכתי למשטרה.
זוכרת שעצרו את הבחור. ואני לבד במשטרה. לבד..
לקחו אותי לבדיקות באבו כביר, פחדתי.
פחדתי לחזור הביתה. פחדתי מאמא.
בחיים אני לא אשכח את הבית משפט.
היה לי אפשרות להתמודד מולו בבית משפט או לא.
בחרתי להתמודד.
ביום הראשון של הדיון הגעתי. לבד.
ישבתי בספסלים בחוץ וחיכיתי. לבשתי גינס ארוך סוודר עבה מעיל.. היה לי כל כך חם
רציתי לברוח.
קראו לי להכנס.
מאחוריי ישבו השופטים. אני עם הגב אלהם בדוכן העדים.
מימיני ישבה הפרקליטה שלי. משמאלי ישב העורך דין שלו. והוא שם ליד העורך דין שלו
יושב ומחייך. לא מפסיק להסתכל עליי.
אני לא זוכרת מה שאלו אותי. ראיתי רק אותו.
שיצאתי מהדיון פשוט נפלתי על הריצפה בחוץ. ובכיתי.
מישהו הרים אותי שאשב. בכיתי כל כך חזק. התמוטטתי.
בדיון השני.. השופטת אמרה לו לא להסתכל עליי בטון דורש.
וכשהוא הביט בי בפעם אחרונה אני הבטתי בו חזרה ולא הורדתי מבט על שהוא הוריד את המבט.
הייתי גאה בעצמי כל כך.
אתה לא תדע שהיה לי חבר שהרביץ לי כמה פעמים.
אני מבינה שהבולמיה זה השליטה שלי.
הוודקה זה השליטה שלי.
הסיגריות זה השליטה שלי.
אבל זה מה שמחזיק אותי.
רוצה להבריא. רוצה להיות חופשיה מהכל. רוצה להיות עם ביטחון.
ללכת עם ראש מורם ולא לפחד.
רוצה לטפל בעצמי.
לבד.
ככה קל לי יותר.
אני לא פרוייקט של אף אחד.
אני לא רוצה רחמים מאף אחד.
מרגישה שאם יש מישהו איתי הוא מרחם עליי ולא מקבל אותי כמו שאני.
מרגישה שאם יש מישהו איתי הוא רוצה לתקן.
מרגישה שאם יש מישהו איתי הוא שופט אותי.
מרגישה שאם יש מישהו איתי אני חלשה.
החולשה נובעת לפעמים כי מישהו מטיח בפני את הבעיות שלי.
אני מודעת לבעיות שלי.
אתקן אותם בקצב שלי.
בזמן שלי.
הלוואי והייתי יכולה לתת למישהו לראות אותי
הלוואי והייתי יכולה לתת למישהו להיות בשבילי.
הלוואי והייתי יכולה לתת למישהו לראות אותי בוכה.
הלוואי.. הלוואי!
אני תמיד יחפש את הרוע.
תמיד יחפש את העונש שלי.
תמיד יאשים את עצמי שאמא השתגעה כי "הכנסתי" את חבר שלה לכלא.
תמיד יאשים את עצמי שאח שלי אנורקסי בגללי.
זה בגללי.
הדרך שלי היא שלי..
נ.ב.
אני כותבת קודם כל בשביל עצמי. זה כייף לכתוב.
במיוחד שאף אחד לא מכיר אותי.
אתם יכולים לשפוט אותי אם אתם רוצים זה לא משנה לי.
