בגלל שהדחקתי ולא התמודדתי
החרדות הגיעו רק לפני כמה שנים.
כי ראיתי אותו, באוטובוס.
החרדה שלי נובעת מאנשים.
מפחדת שיראו אותי.
מפחדת שיראו את הכתם.
הכתם שאני מדברת עליו זה כאילו
משהו מסומן לי בפנים.. ויודעים.
שאני מוכתמת. דפוקה. אשמה.
לא רצויה.
אני יוצאת בלילה כי חושך.
פעם הייתי שמה עדשות צבע שלא יראו את העיניים שלי.
את הכתם הזה.
אם אני יוצאת מהבית באור יום
זה רק עם משקפי שמש.
אני לא יודעת איך לדבר עם אנשים..
אני תמיד חושבת שרואים אותי
כחריגה
אני תמיד חושבת שרואים את הכתם.
אני גם תמיד מסמיקה. ומודעת לזה.
בגלל החרדה.
ובגלל שאני מסמיקה אני נותנת לחרדה לנצח אותי.
או שאני בורחת מאותו מקום או שאני פשוט שותקת ומסמיקה.
נפגשתי עם ההורים שלו פעמיים.
פעם ראשונה לכמה דק.
היתה לי חרדה והתמודדתי איתה איתו ביחד.
בפעם השניה ליותר משעה והתמודדתי. דיברתי. חייכתי.
גם שקצת הסמקתי. גם שקצת פחדתי.
אבל היד שלו היתה איתי.
והיה לי טוב. איתו. כוח איתו.
רוצה להמשיך ולהתמודד. איתו. וגם לבד.
ללכת לבד באור יום בלי המשקפי שמש.
ללכת בלי לפחד.
