מגיל 14 בערך אני בולמית.
זה התחיל מבחילות בבקרים
המשיך להקאות רק בבקרים
ואז להקיא כל הזמן. כל היום.
יש גם התקפות של אוכל.
לאכול מלאאא ולשבת ליד האסלה עם האצבע.
בולמיה זה להכניס את האצבע לגרון
ופשוט להקיא.
לא לבד. בעזרת האצבע.
הקטע שאני מקיאה זה ממש טוב לי..
אני יודעת שזה דפוק ופסיכולוגי.
אבל פשוט טוב לי להקיא..
אני מרגישה נקיה..
זר לא יבין זאת.
זה טוב לי להקיא.
ההרגשה של הריקנות הזאת..
אבל אני מפחדת מהבולמיה.
אני יודעת שזה לא בריא.
בגיל 13 וחצי בערך הייתי 58 קילו.
כשהתחלתי עם הבולמיה רזיתי
תוך זמן קצר למשקל 42 קילו.
42 קילו היה המשקל הכי נמוך שלי.
היום אני 48.
אני כן רואה מעוות את הגוף שלי.
בטן. ידיים.
למרות שאני בתת מודע יודעת שלא.
שזה לא נכון.
אבל..
הבולמיה מנצחת.. ואני מפחדת.
יש לי פסיכולוגית.
שיקרתי לה שהפסקתי להקיא.
כי בפעם האחרונה כשאמרתי לה
שאני עדיין מקיאה היא אמרה שרק
אישפוז במחלקה של הפרעות אכילה יעזור לי.
ואני לא רוצה אישפוז. אז שיקרתי שהפסקתי..
ה Ocd שיש לי לא תורם למצב הזה.
כי ברגע שאני חושבת על להקיא
הקול של העכשיו מופיע ואני מקיאה.
חשבתי שלבד אוכל להתמודד עם הבולמיה..
חשבתי שזה בשליטתי. וזה לא.
פשוט טוב לי להקיא.
ההרגשה אחרי. הריקנות.
מהבולמיה אני מפחדת..
רוצה להתמודד איתה בלי להתאשפז.
היש דבר כזה?