אבא.. בשבילי..
כשאני רואה את המילה אבא..
שהייתי בת 5 אני זוכרת..
אמא הלבישה אותי הכי יפה.
חולצה לבנה
חצאית ג'ינס
היה לי את התכשיטים האלה..
עגילים. צמידים. שרשרת.
זוכרת שחיכיתי וחיכיתי
ציפיתי וציפיתי.
הוא לא בא.
זוכרת שהייתי במיטה שמעתי
את אמא צועקת
הייתי ערה אבל "עשיתי עצמי ישנה"
ראיתי הכל
הוא בחלון עם סכין ביד
אמא יושבת בספה
הוא צועק. שיכור. לא הוא.
אמא השאירה את אחי ואותי לבד
רצה לבקש עזרה
מימנו היא פחדה..
כשהוא היה בא הוא נשאר לדקה
כי אמא צעקה
זוכרת שהייתי מביטה מהחלון
מסתכלת על אבא שלי
הייתי מביטה בו ובוכה
עד שהאוטובוס היה בא והוא היה נעלם.
זוכרת את החרדת נטישה
שהוא לקח אותי לכיתה א'.
זוכרת שהייתי בורחת מהבית ספר
ישר לאבא שלי.
זוכרת את היום הזה
שלאבא נמאס שברחתי מהבית ספר אליו..
הוא נתן לי סטירה חזקה.
בכיתי. הוא הצטער.
לא חזרתי לבית ספר כל השנה.
נשארתי כיתה.
אבא השאיר אותי אצלו עד שאמא
נלחמה על אחי ועליי כדי לקבל אותנו שוב..
עשיתי שוב כיתה א' שהייתי אצל אמא.
לפני כמה שנים עבדתי בחברה גדולה..
כשראיתי את העבר שוב..
לא יכלתי להמשיך לעבוד.
החרדות הופיעו.
באתי לאבא שלי.
הוא צעק וקילל אותי.
רציתי שאבא שלי יהיה אבא שלי..
שלא ישאיר אותי לבד.
הוא הלך.
מאז עברו 6 שנים.
6 שנים שלא ראיתי אותו.
אני מתגעגעת לאבא שלי.
אני אוהבת אותו.
ומצטערת אם עשיתי משהו..
שבגללו עזבת אותי..
אולי עשיתי טעות שבאתי אליו
הריי הייתי בוגרת כבר..
הריי הוא נעלם תמיד שהייתי צריכה אותו..
אני הייתי צריכה ללמוד שהוא לא יהיה בשבילי..
הייתי צריכה ללמוד ובכל זאת ניסיתי
אני גרמתי לעצמי להפגע מימנו שוב.
לתת ולקחת
לקחת ולתת..
