בעקבות הרגש

היום אני עצוב.
כשסגרתי את הטלפון, בפעם הראשונה בחיי הרגשתי ממש לבד.
היא לא יכולה להכיל אותי. אני כל מה שהיא צריכה ועכשיו - אינני שלה עוד.
תמיד ידעתי שאני נשלט, למרות ההתנהלות המטעה שלי, איתה זה היה כאילו נולדנו זו לזה.
והיא - אינה יכולה להכיל אותי. בגלל שאני העבד המושלם, אני עכשיו לבד.
והיא עם נשלט דמיקולו, שכמו כולם לא יבין איזו פנינה היא.
שתקתי רוב השיחה, לא היה לי מה לומר, כי כל המילים שבעולם אינן מספיקות.
קשה לי לתאר את תחושת הזכיה המופלאה ועם זאת האובדן הנורא שבא מיד אחריה.
אחרי הכל היא שיר לא עוד בשר ודם.

אם רק היתה יודעת כמה רחוק הייתי מוכן ללכת בשבילה.
אולי הכל היה שונה.
אם רק היתה יודעת שהיא ואני נפגש ודאי בגלגול הבא
לא היתה כה מרוחקת.
נכון אני סנטימנטלי,
זה לא מנע ממני לספוג כל מה שרצתה.
זה לא מנע ממנה להשליך אותי לפח ככלי שאין לו הופכין.

בלילות קרים אחלום על מגעה, אכזריותה, גופה המושלם
והרצפה הקרה כשכף רגלה עלי מונחת.
בלילות קרים, אחלום.

ואם אשמע את קולה קורא לי עכשיו
אגיע בזחילה.

גם אם זרקה אותי - אני שלה!